המלים שלה שוברות אותי כמו לבנים שנוחתות לי על הראש. אני
אפילו יכל להישבע שיש לי אבק לבן של הריסה על הגבות.
היא אומרת שאני ילדותי. היא אומרת שאני רגיש מדיי.
נכנס לי אבק לבן בעין וזה שורף. יש פה ברזייה באזור?
הקול שלה כמו פטיש אויר שהולם בי ברקות ואני מדמם מהאף.
אולי אני אמות מהשיחה הזו. אולי כי אני רגיש מדיי.
הייתי מעדיף למות בפיגוע. אז לפחות הייתי מת ולא היו אומרים לי
"אתה רגיש מדיי". חומר נפץ תקני מרסק גם בטון, לא כמו המלים
שלה שניטחות בי ואף אחד מהשולחנות מסביב לא מרגיש בכלל את
הפיצוצים האלו שכל פעם מפסיקים את הנשימה לשנייה וחצי - אני
חושב שקוראים לזה גלי הדף.
הזיעה הקרה נכנסת לעיניים וביחד עם האבק הלבן נוצר מין דבק כזה
שממיס לי את העין.
העין נופלת מן הארובה ומתגלגלת על השולחן.
היא ממשיכה לדבר.
אני לא שומע אותה כבר כי משום מה עם עין אחת אני שומע פחות
טוב.
היא אומרת שאני רגיש מדיי. זה קשור לגרביים שקיפלתי לא כמו
שהיא אמרה. היא אומרת שאני פשוט לא אוכל לחיות לעולם עם אישה
כי אני כל-כך רגיש. אני חושב שכל אחד היה בוכה אם העין שלו
הייתה מתגלגלת על מפה צהובה ואבק היה צורב לו בשנייה ואין
ברזייה בסביבה.
אולי היא תהפוך אותי לכביש? היא ממשיכה לסתת בי עם פטיש האויר.
כביש לא יכל להיות רגיש. הוא שחור, ומחוספס, ולפעמים מפוצץ
גלגלים רגישים. הוא מלך הארץ. אני אהיה כביש. כביש לא צריך
עיניים.
היא ממשיכה לדבר.
אני מתפשט לי בין הרים ובין סלעים. שחור ומחוספס כמו פנטזיה
נשית.
אני?
מלך הלא-רגישים אני.