הפחד/ שי הס  
------------

נכתב בהערכה לחבר יקר הנלחם ללא הרף ובאומץ במחלת הסרטן המצאתו
של השטן.




כשהסבל גדול אז המוות יבוא,
כי המוות הוא סוף הכאב האיום,
המוות הוא מצב בו כל אחד מאיתנו היה,
במצב  בו היינו בטרם לידה,
ומי מאיתנו זוכר כאב שהיה בו טרם לידתו,
גם אם יחשוב על כך כל יום ביומו,
ולכן כשכואב נלך לרופא ונתפלל שיצליח ,
את שגופנו בעצמו לרפא לא כל כך מצליח,
ואם הרופא לא יצליח ויכשל, אז הכאב ימשך,
וימשך ואף יגבר ולבסוף יגמר.

הסבל נוצר למטרה חשובה,
לדרבן את האדם לחפש תשובה,
ללא סבל נורא לא היינו חשים,
כי גופנו מתפקד  בתנאים קשים,
אבל כשהסבל איננו מועיל,
יש לצמצמו מיד כי איננו מועיל,
ולכן הסבל לאדם מוגבל וזמני,
ונקבע כך מחשש לתחזית אימים,
של סבל השורד לכל משך הימים,
ומאמלל לכולם מאוד את החיים,
והגורם   להגבלת הסבל המקולל,
הוא בוראנו החושב שכאב נוראי לפעמים מיותר,
אשר לא תורם ליצירתו הנפלאה מאומה,
ולכן בוראנו לעולם לא יתן כעובדה,
לתת לכאב להשתולל למשך זמן כה רב,
ולכן הוא יצר,
מגבלה חכמה של זמן ,
אשר מיד לאחר הכאב הממושך,
יבוא הכלום שעתה הוא מבורך,
והכלום יביא איתו מיד,
אפס כאב ללא מאמץ,
ואפס זה מספר  מופלא ומבורך,
שאינו נמדד כלל בעוצמה ,
משום שפשוט אין בו בכלל עוצמה,
גם אם זה יראה בזבוז ושיא החוצפה,
שמאחורי המספר אפס מסתתר פשוט כלום מיותר,
לא כאב ולא צער ולא שום דבר אחר נתון ומחורבן.

ובמצב הכאב והסבל שהיינו ,
הכלום הוא ממש מבורך לקראת תום חיינו,
והכלום יבוא תמיד רק כשהכאב עצום , וזה בדוק,
ויעידו על כך  המתים הרבים שסבלו, בטרם חוו את הכלום,
כי הסבל הגדול מביא את הכלום,
כשעוצמתו  גדולה מידי על ממדי הגוף,
אשר מנוהל באופן וודאי על ידי האל הרחום,
אשר קבע סף סבל מוגבל,  שאחריו בא הכלום,
שנברא בגאוניות מדהימה על ידי האל הרחום.

ולכן נשיר כולנו שיר הלל לאל,
אשר בחוכמתו הגביל את עוצמת הסבל והכאב ,
עד כמה שאפשר לפי הגדרת האל,
מבלי לפגוע בצורך האדם ללחום ולהשרד.

ולכן אחיי החיים על פני האדמה הקשיבו דומם,
כשהגורם לסבלנו קיים כאן ועכשיו,
אולי כמחלה שבילתי ניתנת לפתירה,
או חבלה גופנית קשה ובילתי חזויה,
אזי סבלנו יגבר או יעלם עם הזמן,
אולם מעולם, הסבל לא ישאר קבוע לאורך זמן,
כי מעולם, הקבוע  איננו נמשך לעד,
בעולמו המופלא של האל,יתברך,
ואם הסבל יקטן, אזי נחגוג בשימחה,
ונמשיך את חיינו כאילו כלום לא קרה,
ואם חלילה הסבל יגדל,
אזי לבסוף נגיע  לרגע  בו נזעק ונפחד,
והכל יראה כה שחור ואכזר.

אבל מעבר למגבלות מוחנו הגופני,
נתנחם כי  הכאב בכבודו הוא סופני,
נתנחם בעובדה כי כאבנו מוגבל,
ובהיותו כה רב,אז  סופו יקרב,
ולכן בל נשכח,
כשהסבל הופך לבילתי נסבל,
נחייך ביודענו כי אנו  בידי האל החזק,
אשר מודד  את עוצמת הכאב ללא הפסקה ,
כדי להפסיק בבוא הזמן את הכאב האכזר.

וכשהכאב יגיע לעוצמה שאותו קבע האל,
האל יביא מיד את אפס הכאב,
אשר במצב בו אנו נמצאים ,
הוא הכי מבורך שאפשר לתת באמצעים הקיימים.

והפחד שהוא יציר מוחנו המוגבל,
אשר מדמיין אין סוף כאב וסבל רב,
לאורך זמן בילתי מוגבל ,
וכל זאת ללא הפסקה,
והפחד בטיבעיות תמיד לוקח שליטה,
כאשר מצבנו מדרדר ומורע,
ולכן עלינו להיות מודעים למיגבלות דימיונו המוגזם,
המושפע מחוויות ילדות ומגבלות בריאה,
ובמגבלותיו הפחד אינו מודע ,
כי האל הגביל את הכאב והסבל למידה קצובה,
וגם אם מוחנו יגזים את הסבל במידה,
וידמיין כאב ממושך ומוגזם,
ועוצמה שהולכת וגדלה עם הזמן,
נהיה מודעים למגבלותיו באהבה,
שכן תפקידו הרי נקבע בבריאה,
לשמר אותנו בחיים בכל מצב.

ולכן אנו בני האדם,
בשוכבנו על ערש דווי נדוע נדע,
כי כאשר מאוד מאוד יכאב,
יפסיק האל את הכאב בתוך שניה,
או אולי אפילו בזמן יותר קצר,
וישלח אותנו אל החוויה ,
אותה חויינו טרם לידה.

ולכל השואלים בחשש ומה אז,
אומר רק בחיוך כי הכל תעלומה,
שאולי תפתר מתי שהוא בבוא הזמן,
ובנתיים בבקשה להמנע מדאגה,
כל עוד ידוע שהכאב תמיד הוא מוגבל.

ולמתעקשים לשאול ומה אז,
אומר בגיחוך כי האפשרי הקיים,
הוא לידה מחדש או טרם לידה קבועה,
ובשני המיקרים הכל בשליטה,
שכן הכאב יהיה תמיד מוגבל,
בין אפס תמיד או אפס מאוחר.