את הפחד הכי גדול אי אפשר לתאר לעולם.
אבל כשאני קם בבוקר, בשש ועשרה ויש לי רק חצי שעה להתארגן,
הפחד הוא לפספס את האוטובוס.
אחריו מגיע הפחד מהפקקים, הפחד מהאיחור, הפחד מההנהלה, הפחד
מהפיטורים הממשמשים ובאים והפחד מהדרך חזרה הביתה.
הפחד שלא יהיה אוכל במקרר.
מה יותר מפחיד? לדעת שידיד מת, או לקרוא על זה בעיתון?
בגלל זה אני קורא עיתוני-בוקר מהסוף להתחלה.
קם, מתארגן, פותח את הדלת ולוקח את העיתון הזרוק על הרצפה
מולי. מוציא אותו מהעטיפה, זורק אותה לפח ואת העיתון מתחיל
להפריד. כותרת, מוסף, כלכלה. את הספורט אני מיד שם בתיק כדי
שאוכל לקרוא בעבודה. ואז לוקח את הכותרת, ועם הלגימה הראשונה
מהאייס-קפה הקר מתחיל לסקור את מודעות האבל, לראות אם יש מי
שאני מכיר. אם היום יהיה רגיל או מדכא. יהיה חם מאוד היום
ומחר, ממש לא ימים טובים ללבוש שחור להלוויות. בנוסף, אני מאלו
שנשרפים מהר. עושה לעצמי "בריין-פריז" מהקפה כדי שיכאב קצת,
שיעורר.
מישהו מסגר את חברה שלי לתוך קובייה שחורה. מישהו לחש את שמה
למספר הטלפון של העיתון. מישהו הכין את מודעת-האבל והדפיס אותה
על גבי נייר, חקוקה שם עד מחר לפחות, כשכל העיתונים יזרקו
לפחים וישרפו במזבלות העירוניות.
הראייה שלי מתחילה להיטשטש. לתוך הקפה שלי נוטפות כמה דמעות
מלוחות. העולם מתעוות סביבי כאילו אני מביט בו דרך בקבוק מים.
הידיים אינסטינקטיבית חותמות את הפה. מיד לאחר המגע עם הדמעות
הן מכסות את העיניים. הלב מתחיל לפעום מהר יותר. המרפקים
נשענים בלא כוח על השולחן, הראש נשען עליהם והדמעות... הדמעות
זולגות מעצמן, מרטיבות את הלחיים, את הידיים ואת המפה. מרפק
ימין מפיל את הכוס כשאני נוחת עם ראשי על השולחן, מנסה להסתיר
את פניי האדומות.
אני שומע את הכוס מתהפכת על הצד, שומע את האייס-קפה זורם לו
כנהר גועש אל מעבר לקצה השולחן ישר על הרגל. אני בוכה יותר עם
כל טיפה שנשפכת עלי. ריח קפאין חזק נישא דרך כלוב הידיים שלי
לאפי. שוב טיפה על הרגל והגוף מתאמץ לנשום סדיר למרות הדמעות.
כאב חזק דוקר אותי בחזה. הרגל שלי כואבת, כאב קיצוני, ואני
יודע למה. זה לא הקפה הקר, אלו הדמעות השורפות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.