[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי אופיר
/
הפחד הגדול ביותר

התנשקנו?
זו היתה נשיקה? אני בטוח? אולי כדאי לפקוח את העיניים? פאק,
אני בטח אגלה שהוצמדה לי כוס מים לפה, והכל לא באמת קרה.
אני חולם? בטח אני אתעורר עוד רגע. איזו בעסה.
אולי זה דווקא אמיתי? ווואאווו!
למה אני חושב לעצמי כל-כך הרבה? אני צריך להפסיק לדבר לעצמי
במוח. אי אפשר להתרכז בנשיקה ככה.
בדיוק ככה. לסובב את הלשון סביב שלה. לא להיות תוקפני מדי,
שהיא לא תיבהל. זה כל-כך נעים, אלוהים. השפתיים שלה כמו משי,
זה מהמם. היא מפסיקה ומתרחקת מעט, אני נשען עם המצח כנגד שלה.
היא מחייכת. אני לא יכול לעמוד בחיוך שלה ומחייך גם.
"וואו," אני אומר בלחש.
"כן, וואו," היא צוחקת בלחש.
היא חוזרת ומנשקת אותי שוב, הפעם בלחי. "אני הולכת, חמוד."
"לא, נו, אל תלכי!" אני מתחנן. אני יודע שהיא תלך בכל מקרה. יש
עבודה מחר, צריכים לישון קצת יותר מחמש שעות בלילה.
היא קמה ואני מנסה למשוך אותה חזרה. היא מתנגדת אבל אז נופלת
ומתנגשת בי חזק בצלעות, במקרה. אני נמתח ופולט אנקת כאב מהולה
בצחוק. היא מסתובבת מהר ובדאגה מתחילה ללטף אותי, כאילו שזה
יתקן משהו שנשבר. אני נשכב על הגב ומחזיק את הצלעות הכואבות.
היא עושה פרצוף עצוב. "סליחה, לא התכוונתי."
"זה בסדר," אני מצחקק, עדין כאוב, "לא נורא."
היא מנשקת אותי דרך החולצה בצד שכואב, חוזרת לתת לי נשיקה
אחרונה בפה, כזו שאני שוב לא מאמין שמתקיימת ואז קמה ולוקחת את
התיק שלה. "ביי, חמוד, נתראה מחר?"
"לא!" אני אומר בקול כאילו-עצוב.
"למה לא?"
אני מושך באף, גם בכאילו ואומר, בכאילו "כואב." היא רק מחייכת,
מלטפת לי את הראש ויוצאת מהחדר, משאירה אחריה שובל של בושם
ריחני ונעים. אני נשכב על הגב שוב, מקשיב לצעדים שלה חוצים את
המסדרון, עוברים ליד המטבח. שומע אותה שולחת "ביי," חמוד
להורים שלי ואז סוגרת את הדלת אחריה. אולי היא תחזור, תפתיע
אותי ותישאר? לא.. היא יודעת שאני שונא הפתעות.
שקט בבית. שקט במוח. עכשיו אפשר ללכת לישון כמו שצריך.

אויש, שכחתי להגיד לה שלום כמו שצריך, מרוב ההצגות הילדותיות
שלי. אני רץ החוצה מהחדר ויוצא למדרגות של הבניין. אין צעדים.
המעלית עומדת בקומת הקרקע, כפי שמראה הצג על הדלת באותיות
אדומות זוהרות, דומות לאלה של מחשבון. אני רץ חזרה לחדר, קופץ
על המיטה ופותח את החלון. מביט למטה, מחפש אותה ברחוב, בין
המכוניות. אולי העצים מסתירים את המכונית שלה?
קורא בשמה לרחוב. אוף, איפה היא? רוצה להגיד לה שלום פולני כמו
שצריך, כמו שלמדתי. 'לילה טוב, תרגישי טוב, תיזהרי בכבישים.
אומרים שיש מטורף אחד שנוסע על הכביש. מה אחד? מליונים!' אבל
אין. כנראה כבר הספיקה להיכנס לאוטו ולנסוע הביתה.
אני סוגר את התריסים חזרה, פותח אותם מעט ואז מתיישב על המיטה,
מול המראה. השיניים מכרסמות באינסטינקט את ציפורן האמה של יד
שמאל. לא, היא תהיה בסדר, אני אומר ומחייך לעצמי. אח"כ אני
מחליף בגדים לשינה, מסתכל קצת בטלויזיה והולך לישון.





את הפחד הכי גדול אי אפשר לתאר לעולם.
אבל כשאני קם בבוקר, בשש ועשרה ויש לי רק חצי שעה להתארגן,
הפחד הוא לפספס את האוטובוס.
אחריו מגיע הפחד מהפקקים, הפחד מהאיחור, הפחד מההנהלה, הפחד
מהפיטורים הממשמשים ובאים והפחד מהדרך חזרה הביתה.
הפחד שלא יהיה אוכל במקרר.
מה יותר מפחיד? לדעת שידיד מת, או לקרוא על זה בעיתון?
בגלל זה אני קורא עיתוני-בוקר מהסוף להתחלה.
קם, מתארגן, פותח את הדלת ולוקח את העיתון הזרוק על הרצפה
מולי. מוציא אותו מהעטיפה, זורק אותה לפח ואת העיתון מתחיל
להפריד. כותרת, מוסף, כלכלה. את הספורט אני מיד שם בתיק כדי
שאוכל לקרוא בעבודה. ואז לוקח את הכותרת, ועם הלגימה הראשונה
מהאייס-קפה הקר מתחיל לסקור את מודעות האבל, לראות אם יש מי
שאני מכיר. אם היום יהיה רגיל או מדכא. יהיה חם מאוד היום
ומחר, ממש לא ימים טובים ללבוש שחור להלוויות. בנוסף, אני מאלו
שנשרפים מהר. עושה לעצמי "בריין-פריז" מהקפה כדי שיכאב קצת,
שיעורר.
מישהו מסגר את חברה שלי לתוך קובייה שחורה. מישהו לחש את שמה
למספר הטלפון של העיתון. מישהו הכין את מודעת-האבל והדפיס אותה
על גבי נייר, חקוקה שם עד מחר לפחות, כשכל העיתונים יזרקו
לפחים וישרפו במזבלות העירוניות.

הראייה שלי מתחילה להיטשטש. לתוך הקפה שלי נוטפות כמה דמעות
מלוחות. העולם מתעוות סביבי כאילו אני מביט בו דרך בקבוק מים.
הידיים אינסטינקטיבית חותמות את הפה. מיד לאחר המגע עם הדמעות
הן מכסות את העיניים. הלב מתחיל לפעום מהר יותר. המרפקים
נשענים בלא כוח על השולחן, הראש נשען עליהם והדמעות... הדמעות
זולגות מעצמן, מרטיבות את הלחיים, את הידיים ואת המפה. מרפק
ימין מפיל את הכוס כשאני נוחת עם ראשי על השולחן, מנסה להסתיר
את פניי האדומות.

אני שומע את הכוס מתהפכת על הצד, שומע את האייס-קפה זורם לו
כנהר גועש אל מעבר לקצה השולחן ישר על הרגל. אני בוכה יותר עם
כל טיפה שנשפכת עלי. ריח קפאין חזק נישא דרך כלוב הידיים שלי
לאפי. שוב טיפה על הרגל והגוף מתאמץ לנשום סדיר למרות הדמעות.
כאב חזק דוקר אותי בחזה. הרגל שלי כואבת, כאב קיצוני, ואני
יודע למה. זה לא הקפה הקר, אלו הדמעות השורפות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מריה תעשי לי
ילד!


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/02 1:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי אופיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה