אני לא יודע למה אני עובר את התחושות האלה שמכאיבות לי, אני לא
יודע מה גורם להם לבוא אליי ולתקוף אותי עד מעמקי נשמתי.
אני כואב את החיים האלה ואני לא יודע למה. בלי סיבה.
אני חושב לפחות, שהרגשות הללו נובעים מאותם רגעים של שקט,
בלילה של אמצע השבוע ומחר יש בית ספר - כשאתה לא מסוגל להירדם
ואתה מתחיל להרהר בעניינים שונים...
אני חושב שבנקודה הזאת אני קולט את החיים שלי כאיך שהם באמת.
החיים שלי. אני רואה אותם אחרת. למה? למה זה קורה לי רק כשאני
משתקע בתוככי ולא ,,במציאות '' ואין לי מושג שאני משלה את עצמי
ברגשות לא אמיתיים. אני מתנהג שמח ונהנה מהחיים, מחייך וצוחק
אבל מאידך אני נשכב במיטתי וחושב על הכל ואני נתקף בדכאון כזה
בלתי מוסבר. בלתי מוסבר.  רגשות עצב ומנגינות עצובות של שירים
נוסטלגיים עולים במחשבתי שוזרים לי סרט רע יחד עם תחושותיי
ואיני מסוגל להירדם ככה שעה שעתיים עד שלבסוף אני נשבר ונרדם.
אני קם בבוקר למחרת, שוכח כל מה שהיה בלילה לפני וממשיך את
החיים באותה דרך. אותה דרך מקוללת שהאדם לא מזהה בה את עצמו
הנכון ולא קולט את האשליות בהן הוא חי.
לדעתי, אם כשאני שמח במציאות המושלת אני עצוב כאני האמיתי, אז
מה קורה כשאני מדוכא במציאות המושלת?...אני לא רוצה לחשוב על
זה.

הכל בחיים מסתבר שנוי במחלוקת, שום דבר אינו כשם שנראה על פני
השטח והכל לא אמיתי והכל פנטזיות אשליות חלומות - איך שלא
תקראו לזה.