היו הייתה ילדה שלא אהבה לתת מעצמה, באופן כללי. היא חשבה
שמילא יש בה כל כך הרבה ריקנות, אז בשביל מה להוציא מעצמה
עוד?
לא היה דבר אחד שהיא אהבה בעצמה. היא לא אהבה את הכתב יד שלה,
ולא את הצחוק שלה, שיצא, בלי שהיא שמה לב, מהפה. היא לא אהבה
את הגוף שלה, ואת המחשבות שלה גם. אבל הכי היא לא אהבה את
הרגשות שלה, אותם לא רק שהיא לא אהבה, היא גם שנאה.
היא לא הייתה לוקחת מעצמה כלום, ותמיד רק לוקחת מאחרים. כי
אצלם היא ידעה שיש תמיד עוד ועוד.
היא פעם ניסתה מין, אבל היא מאוד לא הרגישה בנוח לתת מעצמה,
אפילו במובן הזה, אז היא נשבעה לעצמה שהיא לעולם לא תנסה את זה
שוב. גם לשים קץ לחייה היא ניסתה, אבל גם את החיים היא לא רצתה
לקחת מעצמה. וככה המשיכו חייה של אותה ילדה. המעטה החיצוני שלה
השתנה, אבל היא עדיין הייתה ילדה. לא מודעת לכלום חוץ מהכאב
הכל כך מוכר. והיא לא ידעה אפילו רגע אחד של אושר אמיתי טהור
ושלם ללא חרטות כאב וצער. והיא הרגישה כל שנייה כאלו היא רוצה
להקיא. הייתה לה בחילה מהאיפור החיצוני שכולם הלבישו על עצמם
באופן תמידי. היא רצתה שקט, אבל לא מצאה אותו בשום מקום. באף
אחד.
ואז, בבוקר כמו זה שהגיע היום, היא החליטה לנסוע. לעזוב את
הכל. להשאיר את הזיכרונות והעבר מאחור. והידיים הרעידו את
השולחן של רכבת הנוסעים, והאדם שישב מולה עשה פרצופים של "אם
לא תפסיקי אני ארצח אותך!". אבל היא לא הפסיקה. "את יכולה
בבקשה להפסיק?!" ביקש ממנה האיש. אך היא לא ענתה. רק עכשיו היא
שמה לב כמה הוא דומה לסלרי. אחרי חמש עשרה דקות של הזזת שולחן
אינטנסיבית, הוא איבד את סבלנותו ושאל אותה: "תגידי, יש לא
פיגור או משהו?! אומרים לך משהו - אז תעשי אותו?!".
אך היא רק חייכה, שוב, בלי להתכוון, והמשיכה להזיז את השולחן.
האיש ניסה לצאת מהקרון, אך הדלת הייתה תקועה. הוא הלך קדימה
ואחורה, ונשם בכבדות, מנסה לשמור על קור רוח, אבל הוא לא יכל.

בקושי חצי שעה עברה וקול ניפוץ זכוכיות נשמע מהקצה המרוחק
שביותר של הרכבת. הנוסעים הסתכלו אל עבר החלון, וראו נערה קטנה
מתדרדרת לאורך המסילה שמאחוריהם. הנערה רק הרימה את ראשה
ונופפה לאנשים ההמומים. היא חוותה רגע אחד של אושר טהור בחייה,
איש נתן לה לא לקחת מעצמה, והדבר היחידי שהיה על שפתותיה היה
"תודה".