יום אחד טיפס יוסף על עץ ממש גבוה. ביום אחר הוא נפל ממנו.
אחרי שנפל עלה למעלה עד שהגיע אל מסדרון ארוך ובו ספסל. יוסף
התיישב על הספסל וחיכה מול דלת סגורה. הוא חיכה מספר שעות
שנראו כמספר שנים או מספר שנים שנראו כמספר שעות - בדיוק כשעמד
להגיע לכלל החלטה בנושא, נפתחה הדלת ופקידה חביבה קראה לו
להיכנס. הוא נכנס בצעדים מהוססים אל חדר גדול ומרווח ובו
שולחן רחב ועמוס טפסים מעץ אלון משובח, ומאחורי השולחן כורסת
עור שחורה ונוחה, ועל הכורסא יושב פקיד קומפקטי, שחור שיער
ומהיר דיבור כבן ארבעים, ועל חוטמו מונחות, כמעט נופלות,
משקפיים חומות בגודל כמחצית פניו בעלות זכוכית משוריינת.
הפקיד הזמין את יוסף לשבת על כיסא הפלסטיק הלבן שמצדו השני של
השולחן הרחב ועמוס הטפסים. יוסף התיישב, גבו זקוף, רגליו
כפופות לאחור תחת הכיסא, וידיו אינן יודעות היכן לשים את
עצמן.
"טוב, נתחיל", אמר הפקיד בהחלטיות מהורהרת, בעודו בוחן במבט
מפוזר את תפזורת הטפסים שעל שולחנו. "או", אמר בסיפוק, כשמצא
את מה שכנראה היה בדיוק מה שחיפש, ושלף טופס אחד מתוך ים
הטפסים, שהיה שולחנו. "אתה יוסף", קבע הפקיד. "כן", ענה
יוסף. "טיפסת על עץ גבוה", זרק הפקיד. "זהו, שאיך שגיליתי
שזה עץ ניסיתי לרדת ממנו ואז פתאום הגעתי לספסל הזה, והנה אני
פה... אתה מבין -; בכלל לא קלטתי שזה עץ", התגונן יוסף. "אין
לך מה להתגונן", סינן הפקיד באפאתיות, תוך שהוא רושם משהו בתוך
אחד הקווים הריקים בטופס שמולו. "מה יש לך לאמר על הפעם בה
החזקת את אחיך מחלון הקומה העשירית, פניו לאדמה, ולא החזרת
אותו פנימה עד שהרטיב את מכנסיו?", שאל הפקיד את יוסף תוך שהוא
הופך מהיצור האפאתי כאותו קפיץ מתוח שאינו חושב על דבר חוץ
מדמיון שניית שחרורו, שהיה עד כה, לשוט המצליף באריה השורר,
כאותו קפיץ שלפתע השתחרר, ללא שאיש, כולל הקפיץ, ציפה לכך.
יוסף הלבין כסיד, וחוורונו הלך וגבר ככל שנפלטו מילות השאלה
מפי הפקיד, ואף רעדו העצים ככל שנקפו שניות השקט שאחרי השאלה,
והתשובה בוששה לבוא מבעד לשפתיו המכווצות של יוסף. לאחר מספר
תקופות חיים של כמה שניות שזחלו בתוך דממת הציפייה, גמגם יוסף,
"תראה, הייתי אז ילד קטן, לא הבנתי, לא חשבתי, ברור שהיום...".
"עזוב את כל ההצטדקויות", קטע אותו הפקיד בברוטליות, "הן לא
מעניינות אותי, לא שייכות לעניין, וגם אין לי איפה לרשום אותן
פה בטופס הזה. תענה לי רק על זה:", ניסה הפקיד להקל, "היית
מגדיר את המעשה הזה כטוב או רע?". "רע אבל מוצדק לגיל, למחשבה
ולמצב שהיו אז", ירה יוסף בלי לחשוב. בחיוך מרוצה, סימן הפקיד
X באחד הריבועים, שרבט עוד כמה מילים באחד הקווקווים הריקים
ועבר הלאה. "ואיך תגדיר את אותו מקרה בו פיטרו אותך מהעבודה כי
עזרת לזקנה אחת שנפלה בכביש - טוב או רע?". יוסף העלה על שפתיו
חיוך של הפתעה נעימה וענה לאט ובשקט, "ברור שטוב". "נו מה
לעשות, אני חייב לשאול", הצטדק הפעם הפקיד. "אין שום צורך
להצטדק", הרגיע אותו יוסף בניסיון לשבור את הקרח ולזכות באיזו
נקודה.
כך עברה לה תקופת חיים שלמה בה הפקיד שואל, יוסף עונה, והפקיד
בתורו מסמן X בריבוע הנכון וממלא את הקווקוו הנכון בכמה שרבוטי
מילים. ועברו להן כמה עשרות, או כמה מאות, או כמה אלפי שאלות
- איש לא ספר, פרט לפקיד, וגם הוא התבלבל בשלב כלשהו של אותה
ספירה, ויוסף רגז, אך שתק מפאת הפחדים והחששות. ועברו עוד
כמות דומה של שאלות עד שיוסף אזר אומץ והחצין את רוגזו. הוא
עצר את הפקיד ואת שטף שאלותיו, והשיב לו בשאלה אחת משלו,
בעדינות מתעצמת שנראה שיכולה הייתה להתפוצץ בכל רגע ולקחת עמה
את יוסף, את הפקיד, את שולחן האלון המשובח ועמוס הטפסים, את
כורסת העור השחורה והנוחה, את כיסא הפלסטיק הלבן, ואת כל החדר
הגדול והמרווח בו נמצאו, ורק עדשות הזכוכית המשוריינת של משקפי
הפקיד יישארו. פתח יוסף ואמר, "אתה מוכן להגיד לי מה, בשם
אלוהים, קורה פה? לאן כל זה מוביל? ומה נסגר איתי? לאן אני
הולך? לגן-עדן? לגיהנום? או שאני אשאר פה לנצח לענות על
השאלות שלך?!". יוסף התנשף, וחש כרץ מרתון שזה עתה חצה את קו
הגמר, ומוחו אינו מסוגל לקלוט את המרחק שרגליו רצו ואת ההישג
שהשיגו, חש שכמו אותו רץ מרתון, כך גם אוזניו אינן מסוגלות
להאמין למוצא פיו. הוא העלה את מבטו והישיר את עיניו לעיני
הפקיד, או יותר נכון אל משקפיו. הוא ציפה למצוא שם זעם או
תדהמה, עלבון או התגוננות, אך לא מצא בפני הפקיד דבר מכל אלה.
במקום זאת מצא שם חיוך מאוזן לאוזן, שבקושי רב מצליח לכסות על
הצחוק המתגלגל הכבוש, על-מנת שלא יצחק.
"סיימת?", שאל הפקיד תוך עיוות פניו בניסיון להמשיך ולכבוש את
אותו צחוק מתגלגל. "כן", ענה יוסף, פול גז בניוטרל. "אז בוא
אני אנסה להסביר לך. סיבכת את העניינים הרבה מעבר למידה. זו
לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, אבל זה עדיין מצחיק". יוסף הביט
בפקיד במבט חשדני, לא מובן ולא מבין, כבלון שמנסה בכל כוחו
להתחמק מהסיכה שעתידה לפוצץ אותו, אך אינו שולט לא במיקום
הסיכה, לא בחדותה, לא בכיוון הרוח ולא בעוצמתה. "השתמשת קודם
במילים 'בשם אלוהים'", המשיך הפקיד, "אז כל הדבר הזה, השיחה
הזאת, הראיון הזה, איך שלא תקרא לפגישה הזאת שאנחנו מנהלים
עכשיו, כל זה בשם אלוהים, או יובי, כפי שהוא קורה לעצמו היום.
יובי הבוס הגדול שיודע הכל, הוא רוצה שיכתבו בכל הסיכומי
ישיבות, גם כן אגומניאק, אבל עזוב את זה עכשיו. הזכרת גם את
שני המושגים האלה, 'גן-עדן' ו-'גיהינום'. אלה מושגים די חדשים
כאן למעלה. רק לפני
איזה כמה תקופות הם חלחלו הנה לראשונה, מלמטה. בהתחלה לא
התייחסנו אליהם ברצינות, כי הם חלחלו רק כפרופגנדה של מלחמות
אלים. נו, אתה בטח יודע איך זה בפוליטיקה. אבל הם המשיכו
לחלחל בתור פחדים וכמיהות. אז התייחסנו אליהם באופן רשמי, אך
בביטול - בסך-הכל פחד וכמיהה, כמה רצינות כבר אפשר לייחס לשתי
הצורות האלה, שמוכנות להתלבש על כל דבר כדי להיות מורגשות, ממש
עלוקות. רק לפני שתיים-שלוש תקופות בערך הם התחילו לזרום הנה
בכמויות הולכות וגדלות, בצורת מחשבות טהורות, ואני לא יודע אם
אתה יודע או לא, אבל מאלה אי-אפשר ואסור להתעלם. אז עשו ישיבת
מערכת ממש גדולה, כמובן עם יובי, וכל המלאכים שלו, וגם העוזרים
שלהם והיועצים למיניהם, בקיצור, כל מי שקשור למשהו כאן למעלה
היה שם. כמובן שלוקח המון זמן לארגן כזאת ישיבה, ומה עוד עם
כל התקציבים והבירוקרטיה והכל, אז לקח איזה תקופה או שתיים עד
שהיא נערכה. בגלל שהיו כל-כך הרבה צורות וגרסאות שונות
למחשבות האלה, החלטנו לערוך סקר, בו נשאל את כל מי שעובר כאן,
בלמעלה, מה הוא חושב על גן-עדן וגיהינום, כיצד הוא מגדיר טוב
ורע. אחרי כמה תקופות נעבד את תוצאות הסקר, נערוך עוד ישיבה,
ונראה מה עושים הלאה. קפיש?", חתם הפקיד את ההרצאה.
"אז מה כל זה אומר לגביי?", ניסה יוסף, מופתע ומבולבל, לחקור
עוד. "כלום", סתם הפקיד בגיחוך. "מה זאת אומרת?", הקשה יוסף,
"מה יהיה איתי?! מה אני אהיה?!". "כלום!", חזר הפקיד, הפעם
בתקיפות, "אתה תהיה כלום!". יוסף לא ויתר והמשיך להתווכח,
ולבסוף גם לריב עם הפקיד, עד שזה רגז והורה לסלקו מהחדר. יוסף
פסע במסדרון הארוך, רוגז ורוטן על מר הגורל בכלל ועל מר גורלו
בפרט. הלך ופסע, פסע והלך עד שנהיה לכלום. כלום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.