[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבשלום בן-צבי
/
יום העצמאות

בהתחלה עדיין לא ראיתי כלום, רק חושך. הייתה לי הרגשה שהראש
שלי מתפוצץ פנימה והחוצה לסירוגין, ולפעמים גם ביחד. התחילו
לחזור לראש הזכרונות מהפעם האחרונה שהייתי בהכרה, אבל לא ידעתי
כמה זמן עבר מאז. כל מה שזכרתי הייתה הרגשה מצויינת. הנבחרת
עלתה למונדיאל לפני פחות משבוע וכל המדינה חגגה במשך ימים,
המצב המדיני נראה טוב מתמיד, ויום העצמאות התקרב. ערב יום
העצמאות, ה-68 של מדינת ישראל, נראה לי הטוב ביותר אי פעם,
והיו לי סיבות טובות. למען האמת סיבות מצויינות, כי ה' באייר
באותה השנה נפל בדיוק על היומולדת שלי, יום הולדת 18 לחייל הכי
צעיר ביחידה הכי מובחרת וסודית של צה"ל. אל תתנו לאף אחד לספר
לכם סיפורים, היחידה הכי מובחרת בצה"ל היא לא השייטת ובטח לא
סיירת מטכ"ל, היחידה הזאת היא יחידת "גמלא", יחידת ההפעלה של
הנשק הגרעיני של ישראל, שמוצבת "אי שם בארץ", כמו שכותב כל
מילואימניק מסכן הביתה, מתחת ל50 מטר של בטון משוריין ו200 מטר
של אדמה סלעית. וכך יצא שבדיוק בערב יום העצמאות מדינת ישראל
הייתה בשיאה, וגם אני, מפקח משמרת בחדר הפיקוד, בתפקיד הכי
קריטי במדינה, בדיוק ביום הולדת 18. ואולי זה מה שגרם להכל.
לזה שבתשע בערב פרצו לחדר הפיקוד אנשי היחידה, תפסו אותי בכוח
והכריזו שבגלל שאני בן 18 וגם ככה יש סיבה למסיבה, צריך לרוקן
את כל השתייה שהם הביאו איתם, ולך תתנגד לכל היחידה במצב כזה.
אז התחילה מסיבת שתייה פרועה, וכנראה שאף אחד מאיתנו לא הפגין
שמץ של אחריות, כי אחרי לא הרבה זמן, בחדר הפיקוד היו מפוזרים
על הרצפה ובכל מני מקומות כל חברי היחידה, בשלבים שונים
ומתקדמים של חוסר הכרה. אני התחלתי לגרור את עצמי במסדרון
לכיוון השירותים, כשבדר נוזלת להכרה שלי אותה התראה מפגרת
שמופיעה במחשב כל בכל שנה בערב יום העצמאות וכבר הפכה לבדיחה
הרשמית של היחידה, על הפרעה בקליטת המכ"מ המרכזי, בגלל שהוא כל
כך סודי, שאסור לבקש מהמועצה האזורית להזיז את מופע הזיקוקים
שמתפוצץ לו מעל הראש, כדי לא לעורר חשד. תוך פחות משניה, כמו
שההודעה נזלה להכרה שלי, ככה היא נשפכה החוצה ואני המשכתי
להגרר לכיוון השירותים. הגעתי, סגרתי את הדלת, וכל העולם
התפוצץ לי מעל הראש.

אח"כ כל הזכרונות האלה נעלמו, ונשארתי עם הכאב המהמם בראש,
ועדיין כל מה שראיתי היה חושך. לא הרגשתי שאני נופל, אז הסקתי
שאני שוכב על הרצפה. שלחתי ידיים לצדדים והן נתקלו מהר מאוד
בעצמים קשים שמנעו התקדמות. ניסיתי להתרומם, אבל התוצאה היחיד
הייתה כאב נוסף בראש, מה שאיפשר לי להגיע למסקנה הזריזה שיש
משהו מעל הראש ואין טעם לנסות לעמוד, אז התחלתי לזחול קדימה.
עברתי בזחילה מעל משטח פלדה מלבני, שהיה חייב להיות הדלת של
השירותים והגעתי לחלל גדול יותר. כאן כבר היה טיפה אור, וראיתי
את המסדרון, שלוליות מים, אבק וחתיכות בטון קטנות על הרצפה,
ערימות של שברים כמעט חסמו אותו בכמה מקומות, והקירות, למי
שמתעניין, לא נראו טוב יותר. התקדמתי מעל ומתחת לשברים עד
שהגעתי לדלתות העבות של חדר הפיקוד, שהיו נעולות. כנראה שרק אז
התחילו לחדור להכרה יללות הסירנות שנשמעו בכל מקום בבונקר. לא
הייתי צריך לחשוב הרבה איך לעבור דלתות פלדה נעולות בעובי מטר,
כי משהו עיקם אותן כמו שוקולד שהתחמם יותר מדי, ככה שהחלק
התחתון שלהן התעקם פנימה ולמעלה, והשאיר רווח מספיק כדי לזחול
מלמטה. נכנסתי פנימה והתחלתי לברך את המהנדס שבנה את הבונקר,
כי חוץ מהדלת, חדר הפיקוד נראה כמו ביום רגיל, אף זכוכית לא
נשברה, אפילו הקישוטים של יום העצמאות עדיין היו תלויים
מהתקרה. התחלתי לתהות איפה כל שאר היחידה, כשההבהובים מהמחשב
המרכזי תפסו את תשומת הלב. הצג הכריז, באותיות שחורות על רקע
אדום, שישראל נמצאת במצב "ט' באב". ט' באב היה ביטוי הצופן הכי
חמור בלקסיקון של היחידה, ובעצם הכי חמור במדינה. מצב ט' באב,
משמעותו היא שישראל הותקפה בנשק גרעיני ע"י גורם עויין, בהתקפה
שגרמה לחיסול כמעט טוטלי של הצבא, הישובים והאוכלוסייה במדינת
ישראל, מותה בפועל של המדינה. הביטוי השני מבחינת החומרה הוא
"תוכנית שמשון", וזה בדיוק מה שהופיע על המחשב מתחת להודעה על
ט' באב, הודעה על הפעלת תוכנית שמשון, ושעון שנשארה לו עוד
פחות מדקה לסוף הספירה לאחור. תוכנית שמשון הייתה תגובה
שמופעלת אוטומטית בעקבות מצב ט' באב, ואם זה לא היה מסורבל
מדי, היה צריך לקרוא לה תוכנית "תמות נפשי עם פלישתים".
המשמעות של תוכנית שמשון היא שברגע שהמדינה נמצאת במצב  ט'
באב, המחשב בחדר הפיקוד בבונקר של "גמלא", בתהליך שכולו
אוטומטי, מכין ומשגר במהירות האפשרית את כל הנשק הגרעיני של
ישראל אל המדינה שממנה שוגר הנשק שפגע בישראל. בלי משחקים של
קוד ביטול, בלי אפשרות להפסקה חיצונית של התהליך. בגלל שנשארה
פחות מדקה עד שהשעון יגיע לאפס, לא נשאר לי הרבה זמן לחשוב
ונאלצתי להגיע להחלטה מהירה. תפסתי M-16 שהיה זרוק בחדר, וברצף
הכי מהיר שביצעתי אי פעם, הכנסתי מחסנית, דרכתי, פתחתי ניצרה
ורוקנתי את המחסנית לתוך המחשב המרכזי של חדר הפיקוד. במופע
מרהיב של הבזקים וניצוצות סיים המחשב את חייו, לפני שהספיק לתת
את פקודת השיגור הסופית, כי מי שטרח למקם את המחשב בבונקר שהיה
מתוכנן ואכן גם שרד מתקפה גרעינית, לא טרח למגן אותו נגד חייל
שעומד במרחק של מטר ממנו ויורה בו מחסנית מהנשק שכל טירון
מושתן מקבל בשבוע הראשון של הטירונות.

אם אני חושב על זה, החלטתי כך בגלל שעם כל הכעס, זה לגמרי חסר
טעם להרוג מדינה שלמה, רק בגלל שהמנהיג שלה הצליח להרוג את
המדינה שלך. זה אולי משפר את ההרגשה שלך, אבל מצב המדינה שלך
לא ישתפר מכך, וההרגשה של רוב האנשים גם ככה לא תשתפר יותר אף
פעם. חוץ מזה, אם מאמינים לאגדות שכל מני אנשים מספרים לנו, אם
כל ההרוגים מההתקפה עלו לשמיים, אני לא בטוח שהם היו שמחים
לפגוש שם עוד 50 מיליון איראנים כעבור כמה שעות.
בשלב הזה התחלתי לקלל את המהנדס שבנה את הבונקר, כי התקרה,
אותם 50 מטר של בטון, שלו נסדקה אפילו, שכל המנורות שבה נשארו
שלמות ואפילו הקישוטים של יום העצמאות לא נפלו ממנה, התחילה
בקול חריקה ובקצב הולך וגובר להתקדם לכיווני, עד שלא היה לי
מנוס אלא להבין שהי קורסת לי על הראש.

הכל נהייה שחור. כמו בסרט מצוייר, ראיתי את הרוח של יוצאת
מהגוף ומתחילה לרחף, דרך 50 מטר של בטון ו200 מטר של אדמה,
מתרוממת מעל הקרקע החרוכה, מעל שרידי הבניינים ההרוסים, דרך
ענני האבק הרדיואקטיבי המוארים מהשריפות שלמטה, אל שמים חשוכים
ואל אור מסנוור, יותר חזק ממה שאפשר אפילו לדמיין. הרגשתי שאני
נעצר, קול רועם ומתגלגל אמר לי בטון נינוח וידידותי " שלום".
עניתי ב"היי" ושאלתי כמו טמבל "אתה אלוהים?". הקול ענה "כן".
אמרתי " מצחיק, כי אף פעם לא האמנתי שאתה קיים". אז הקול אמר
"זאת בדיוק הסיבה שבגללה אתה שומע אותי, רציתי רק להבהיר לך
שאני לא קיים, אין שום קשר בין מה שקורה בעולם אלי או לכל אל
אחר. אין אלים. רק רציתי לוודא שלא יכנסו לך או לאחרים כל מני
רעיונות מטופשים לראש. אני אישית דווקא חושב שאתה צודק. התקרה
נפלה כי הבונקר לא  עמד בפיצוץ, וזה לא היה משנה גם אם היית
מחליט לשגר את בעצמך את הטילים."
"אני שמח לשמוע", אמרתי לו, ואז האור נכבה. לא נשאר כלום. זה
לא שהיה חושך, כמו שאתם אולי מדמיינים לעצמכם. זה כמו שאוויר
הוא לא ריק. לא היו קולות, לא היו צבעים, לא היו מחשבות, לא
היו רגשות, לא היה שחור, לא היה חושך, לא היה כלום.
     
                                                           
                                            אבשלום בן צבי  
  31.11.2001







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה כל דבר צריך
להיות קשור?





דובר האגודה נגד
סאדו בישראל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/6/02 0:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבשלום בן-צבי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה