ככה תמיד חלמתי שזה יראה, אפוף עשן, בלי תחושה של קרקע מוצקה
תחת הרגלים.
שלט גדול מנצנץ מקדם את פני: "welcome to haven".
אני באמת כאן, אחרי כל המאמצים, עשיתי זאת, צדקתי.
חיוך של ניצחון מתנוסס על פני. הראש מסתובב, מחסור בחמצן בגלל
הבדל הגבהים. אני מודדת את צעדי, מרחפת. מסביבי מהדהדים
קולותיהם של צעירים וצעירות, ממש כמו סצינה מתוך סרט מוכר.
בעודי מתקדמת, מתגלה אלי שביל מואר ומישהו פוסע בו, מתקרב
לכיווני. הדמות נהיית ברורה יותר עם כל צעד.
יד מושטת לעברי, "בנג'מין" הוא קורא לעצמו. חיוך של סיפוק
מאיים להסתמן על פני.
הוא מוביל אותי, לא ברור לאן, אבל מי שואל שאלות כשאתה בגן-
עדן?
ברקע נשמע השיר שלי, כנראה שאלוהים יודע לבחור את הדי.ג'יים
שלו.
אנחנו מגיעים לשדה ענקי, שאת סופו אני מתקשה לראות. אנחנו
מתיישבים ממש במרכז ולהקה של מלאכים קטנים מרחפת מעלינו. אני
מושיטה יד כדי לגעת בהם, הם מחייכים אלי וממשיכים במעופם.

כאב חד.
כמו הושיבו בראשי אנשים קטנים עם פטישים גדולים שמנסים לפלס את
דרכם החוצה.
רגע, לאן בנג'מין הלך? והמלאכים?
במקום עננים, יש כאן קירות ירוקים. משהו אומר לי שזה כבר לא
גן- עדן.
מעליי פנים זרות, רציניות ומלווות בחלוקים לבנים.
הכל שונה, אבל משהו נשאר. המשהו הזה הוא החיוך הזה שמקובע לי
על הפנים, כאילו מישהו צייר עלי עם לורד בלתי מחיק.
הם מנופפים מולי במשהו, כדור סגול מעוגל.
הם ממלמלים משהו, רק שאני לא מצליחה להבין אותם.
אני רוצה את המלאכים שלי בחזרה.
לא רוצה קירות ירוקים!!!!!!
החיוך הזה. צפצוף צורם נשמע, המלמולים הופכים רמים יותר ויותר
וארשת הפנים הרצינית הופכת מבועתת.
אבל אני, אני כבר לא כאן.