הוא מין אשליה. לא אשליה מבחינת הקיום שלו, אלא אשליה מבחינת
הקיום שלו אצלי.
זאת אומרת, הוא קיים. אחרת הוא לא היה מגיע להיות אשליה אצלי.
אבל הוא קיים אצלי בדרכים אחרות שאני לא מאמינה, אבל בעצם כן
מאמינה (המהות של אשליה) שהוא יכול להיות. זאת אומרת, שהוא שם.
אבל הוא לא שם כמו שאני רוצה שהוא יהיה.
הוא יפה. כמו שאני רוצה שהוא יהיה.
הוא מתוק. כמו שאני רוצה שהוא יהיה.
הוא חמוד. הוא בשבילי. כמו שאני רוצה שהוא יהיה.
אבל הוא לא שלי. לא כמו שאני רוצה שהוא יהיה.
הוא מין אשליה. כי זה לא קורה עכשיו, ואין ממש סיכוי שזה יקרה
עכשיו, אבל הוא לא ממש אשליה, כי אולי יש סיכוי שמשהו יהיה? סך
הכל, למה שלא יהיה סיכוי? אופטימיות. בזכות האופטימיות שלי יש
סיכוי.
אבל הוא מין אשליה.
כשהוא עובר לידי, אני מרגישה פרפרים. והפרפרים שלי הם לא
אשליה. וכשהוא מחייך אלי, אני מצטמררת. וגם זאת לא אשליה. אבל
כשאני מדמיינת נשיקות שלנו, זאת אשליה. אנחנו יכולים להתנשק,
אבל אנחנו לא עושים את זה. אז אם אני מדמיינת את זה, זה מין
אשליה.
ואם אני חושבת עליו בלילה לפני שאני הולכת לישון, זה אמיתי. כי
אני חושבת, ואז אני מחייכת, ואז אני מרגישה גלי חום כאלה. אבל
המחשבות עצמן, הם מין אשליה. כי מה שאני חושבת לא קורה. פשוט
לא קורה.
ואם הוא הדבר הראשון שאני חושבת עליו בבוקר כשאני קמה, אז הוא
מין אשליה. כי הוא לא באמת שם בבוקר, לידי.
ואני רוצה שנתנשק. ואני רוצה שהוא יאהב אותי. ואני רוצה שהכל
יהיה טוב. ואני פשוט רוצה שהוא לא יהיה אשליה, לא מבחינת הקיום
שלו, ולא מבחינת הקיום שלו אצלי.
אבל הוא מין אשליה.