מגיל 13 בערך רציתי נזם. טבעת, חישוק קטן שיקשט את אפי. כמעט
שלוש שנים ניג'סתי להורים שירשו לי אבל הם - הורים. (דבר שהביא
אותי לחשוב שהורים הם דבר בעייתי). אז אחרי שלוש שנים של
נסיונות לשכנע את השניים ואי הסכמה מצידם, הלכתי ועשיתי נזם
בלי שידעו או יסכימו. כמובן הם כעסו, ויצא לי לשמוע כל מיני
משפטים בסגנון הבא: "אנחנו אויר בשבילך כנראה" ואני חייבת
להודות שלפעמים הייתי רוצה שהם יהיו אויר אבל מה לעשות, קשה
ובלתי אפשרי יהיה להעלים אותם מהעולם.
אחרי שבוע בערך זה עבר להם - אמא כבר אפילו הודתה שזה יפה
ומתאים לי, אבל אבא עדיין לא היה מרוצה מהעניין.

אחרי שנה וחצי בערך פתאום נהייתה לי אינפקציה ואמא רצתה שאני
אוריד את העגיל, אבל היא זכתה לתשובה חוזרת (ודי מטומטמת יש
לציין) של: "עד שעשיתי אותו, אני לא מורידה"!  כן ת'אמת ידעתי
שאני קצת מטומטמת ושאני מזיקה לעצמי, אבל לא רציתי שהחור
יסתם.

אחרי חודש וחצי של טיפולים מסיביים מתתי. כן זה קצת מוזר שמתתי
מאינפקציה באף, זה אפילו קצת מצחיק אבל באמת אהבתי את הנזם
הזה.
ההלוויה הייתה עצובה אמא בכתה נורא ואבא כעס, כנראה עלי. אחיות
שלי התרצצו רודפות אחת אחרי השניה ואני צללתי לי לאדמה, עם
הנזם.