כשהוא נכנס לחדר, התאהבתי. החיוך. מי יכול להתנגד לו? אדם זר,
עם עיניים עמוקות וחיוך מדהים. של אשליה. חיוך שמראה לכולם
שהוא שמח. אפילו שהוא לא. והוא לא. ומי יודע? אף אחד לא חש. כי
החיוך. האשליה. משלה את כולם. ואני יודעת. אני חשה. בעצבות
הבוקעת מהעיניים. מה קרה לו? מה קרה שהוא כל כך עצוב? והוא
נכנס לחדר, ואני מתאהבת. החיוך. העצבות. והחיוך, השפתיים. שעוד
מעט יהיו מונחות על גבי שלי. והשיניים הלבנות האלה. היפות
האלה. שעוד מעט לא תהיה בעיה לחוש אותן. עם לשוני. והעיניים,
שעוד רגע יהיו עצומות. כמה זמן רציתי זאת, לרצות מישהו ללא
היסוסים. לרצות רק אותו. בלי איכפתיות לכל העולם. רק אותו.
וזין על מה שכולם חושבים. רק אותו. אותו לבד. ועכשיו הוא פה.
והרצון הפך לאובססיביות. והשקע הזה שבסנטר. ובנים בוכים זה
יפה. זה מדהים, זה כוחני. והבכי של עצבות. שבווקע מהעיניים,
יחד עם הדמעות. והשקע שבסנטר נהיה תהום עמוק. מדהים. והחיוך
עדיין שם. קיים. בפנים. עמוק. כי זה מה שמראים לכולם. ואני
אוהבת אותו. כי הוא מדהים. הכאב שלו. מדהים. האהבה שיש לו לתת.
מדהימה. אוהבת אותו. והחיוך, האשליה. ובסוף הוא יהיה שלי. כי
אני שם בשבילו. כי אני איתו. כי אני מבינה. מבינה את העצב. וגם
לי יש אותו. מעבר לחיוך.