[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אז אני הולך ברחוב, בדרך לעבודה, או חזרה ממנה, זה לא משנה.
ושם, ברחוב, בין כל האנשים אני רואה אותה, מהלכת באיטיות בין
הבריות. קפאתי במקומי.
בואו נחזור אחורה מספר שנים. שנתיים, שלוש, תנו לזמן לרוץ. אני
בן שבע עשרה שוב, ילד עם משקפיים גדולים ותספורת שמזמן יצאה
מהאופנה. בלי יותר מידי חברים, בלי יותר מידי דאגות. והיא.
היא למדה בשכבה שלי, בכיתה ליד. גדלנו יחד באותה שכונה, כיתה
אחרי כיתה, שלב אחרי שלב ותמיד אני הייתי בכיתה אחת והיא
בשניה. ובכל פעם שראיתי אותה, הרגשתי איזשהו חנק בגרון, לא
הבנתי איך זה שהיא מסתובבת לה ככה, בין האנשים ואף אחד מלבדי
לא שם לב לכמה שהיא יפה. אף אחד אפילו לא מודע למלאכית הזאת
שמתהלכת בינינו.
הרבה מההפסקות העברתי בישיבה בצד, תוך בהייה ממושכת בה. בחברות
שלה, מתגודדות להן בקבוצות יחדיו, מרכלות וצוחקות. וכמה שהיא
הייתה יפה, עם השיער המתולתל שלה נישא ברוח הקלה, העיניים
החייכניות שלה שיכלו להמיס את ליבי במבט קל. היא לא הייתה
הבחורה היפה ביותר שראיתי מעודי, אבל אז, בתקופת הקסם הזאת,
היא היתה לא פחות ממושלמת.
עם הזמן היא נהפכה ליותר ויותר פופולרית והסתובבה הרבה עם
הבנים. כל אלה שנחשבו מגניבים, שהפריעו בשיעור והתחילו לעשן.
אלי היא מעולם לא התקרבה. אם צעדה אי פעם לכיוון שלי זה כנראה
היה בטעות. בכל אותם שנים לא דיברנו מילה אחת, מלבד ה'היי'
ו'ביי' המזדמנים. היא הייתה פורחת ואני יושב שם בצד, בפינה,
ובוהה בה בהערצה, מקווה בסתר ליבי שאולי, אולי, היא תשים לב.
אבל זה לא קרה.
השנים חלפו להם, ואחרים התאהבו ונפרדו, חייכו וכעסו, אבל אצלי
דבר לא השתנה. ההערצה שלי אליה רק הלכה וגברה מדי יום, מידי
דקה. לראות אותה בהפסקה, יושבת על הספסלים ושולחת חיוכיים, זה
מה שעשה לי את היום. כל יום.
ואז הגיע אותו יום חמישי. אני זוכר. אחרי שנים של הערצה עיוורת
וביישנות גוברת, הצלחתי לקחת את עצמי בידיים, אולי בפעם
הראשונה בחיי, ולגשת אליה. זה היה באחד ההפסקות, היא נראתה
מופתעת כשראתה אותי צועד לכיוונה. היא לא אמרה דבר כשאמרתי לה
שזה משהו שמאוד קשה לי להגיד, כשתיארתי לה עד כמה אני חושב
שהיא נהדרת. ואמרתי לה שאני אשמח, אם אולי, מתישהו, היא תרצה
להפגש.

זה לא היה הלא שהפריע לי, עם זה יכלתי להתמודד. עוד ימים שלמים
לפני זה העברתי שעות בהרצת תסריטים אפשריים בראש, של מה שעשוי
לקרות, מה שהיא עלולה להגיד. אולי אפילו, בתוך תוכי, לא ממש
האמנתי שהיא תהיה מעוניינת.
זה לא הלא שהפריע לי, אלא המבט שליווה אותו. זה מה ששבר אותי
באמת. מעין מבט מזלזל כזה, כאילו אני נחות, כאילו אומר שזאת
אפילו חוצפה ממני להעיז ולבקש ממנה דבר שכזה. זה מה שהרס אותי.

ימים שלמים לא אכלתי דבר אחרי זה, הסתגרתי בחדר ולא הסכמתי
לצאת. לקח לי חודשים שלמים בכדי להצליח להתגבר על המקרה.
מאז אותו יום כבר לא יכלתי עוד להביט עליה בהפסקות. ברגע בו
ראתה אותי בסביבה חזר המבט הזה לעינייה. הייתי רואה אותה
מצביעה עלי ומצחקקת עם החברות, לפני שהייתי בורח מהאיזור ומחפש
מקום מחבוא, הרחק ממנה.

השנים חלפו. אני גדלתי, התבגרתי. התספורת הוחלפה וכך גם
המשקפיים. אני לא נראה כמו שחקן קולנוע, אבל בחור נאה למדי.
היו לי עוד התאהבויות אחריה, היו לי גם התאכזבויות. יצאתי עם
מספיק נשים מאז. מצאתי עבודה טובה. הכל היה בסדר. ואז ראיתי
אותה שם, מהלכת ברחוב.

להפתעתי היא לא השתנתה כלל. אמנם גדלה, התבגרה, אולי הוסיפה
עוד כמה קילוגרמים, אבל המראה הכללי נשאר זהה. מלבד דבר אחד
שהיה חסר בה, הזוהר שנעלם. נראה כאילו החיוך הנצחי שלה הוחלף
בהבעה פושרת. הילדה הקטנה הפכה לאישה.

לא יכלתי שלא לעשות דבר. לא יכלתי לתת לה לחמוק. כבר באותו
הרגע בו ראיתי אותה שם ברחוב, שנים אחרי, חזרה ההרגשה הנוראית
הזאת. עמוק בפנים עוד הייתי הנער הצעיר והפגוע שאז, לפני כל-כך
הרבה שנים, ליבו נשבר.
צעדתי אחריה, מבלי לתת לה לשים לב. עקבתי אחריה במשך יום שלם,
מתיישב בבית הקפה מול הבניין הלא מטופח אליו נכנסה, לוגם קפה
ומחכה שתצא. מתבונן בה מחלון מונית כשהיא צועדת ברחוב המטונף.
מתבונן בה ממרחק בעוד היא עושה קניות. יום שלם העברתי במרדפים
שקטים אחריה, מתבונן בה, סוקר אותה. לא היה קשה לקבל את הרושם
שהחיים לא הטיבו עימה. היא גרה בבית דירות מוזנח באחת מהשכונות
הפחות טובות בעיר. היא התלבשה בפשטות, צעדה בכבדות. יכלתי
להסתפק כבר בכך. אבל לא, זה לא היה מספיק. הייתי צריך יותר
מזה, הייתי חייב לכפר על אותו יום מלפני שנים, על ההרגשה
הנוראית הזאת שליוותה אותי. לא יכלתי לוותר בכזאת קלות.

באותו לילה היא נכנסה לפאב מקומי, ואני אחריה.
היא ישבה שם לבד, ליד הבר עם עיניים נעוצות ברצפה. כוס בירה
בידה ואחריה עוד אחת ועוד אחת. התקרבתי אליה ואמרתי לה שלום.
היא הרימה ראשה ובחנה אותי במהרה. כמו שצפיתי, לא התעוררו בה
שום זכרונות, מבחינתה הייתי אדם זר לחלוטין. אדם זר שמציע לשלם
לה על המשקה הבא. אדם זר שמתיישב לידה סמוך לבר ומפתח שיחה
קלילה. אדם זר ששולח לה חיוכים כל כמה דקות. אדם זר שקל להיפתח
אליו, לדבר איתו ולספר על הצרות. אדם זר שמציע לה לבוא לביתו
לכוס קפה והיא נענת בחיוב.

קשה לומר איך בדיוק זה הגיע לזה. בתחילה כל מה שרציתי היה
לפגוע בה, להחזיר לה על הכאב. אבל כל הכעס הזה איכשהו נשכח
באותו הלילה, תוך כדי שיחה איתה, לראות אותה כל-כך שבירה,
כל-כך לא כמו המלכה הזוהרת שהכרתי מלפני שנים. התחלנו לדבר
בפתיחות והיא סיפרה לי את כל מה שעבר עליה. על איך שבעלה התגלה
כאדם אלים, על הגירושים הכואבים, הפיטורין מהעבודה. ועם כל
הייסורים עוד היה בה איזשהו קסם, איזשהו משהו שקשה לעמוד בפניו
כשהיא שולחת אותו חיוך נושן מימים עברו, מעבירה את האצבע שלה
במעגלים בתוך הכוס שלי ומלקקת אותה בחושניות. בוהה בי עם
העיניים הגדולות שלה, מלאות בתמימות.
הגענו אלי הביתה והיא נשכבה על המיטה. חיבקתי אותה והיא כרכה
ידיה סביבי. התנשקנו ולאט לאט היא התחילה לפתוח את החולצה.
להוריד את החזייה. ואני רוצה לנשק אותה, להתנפל עליה ולהגשים
את אותה אהבה רחוקה, אבל משהו עוצר בעדי. ופתאום אני כבר לא
כל-כך מרגיש טוב ונופל על המיטה ונהיה יותר ויותר קשה להשאיר
את העיניים פתוחות.
אז היא הוציאה את החוט וקשרה אותי למיטה, מהדקת את הקשר סביב
לידיים שלי. מצמידה לי את הרגליים. ואני חסר כוחות, לא מסוגל
לזוז, לא מסוגל לומר מילה.
זה בסדר, היא אומרת. מתכופפת לעברי. המשקה, היא אומרת, שמתי בו
כדור. אתה הולך לישון. הכל יהיה בסדר.
ואני מנסה להלחם בזה, להאבק בשינה שאופפת אותי פתאום. אבל
העיניים לאט לאט נעצמות ואני לא יכול לעשות דבר. ואני רואה
אותה לובשת חזרה את החזייה ומכפתרת את החולצה. אני רואה אותה
שולחת יד לארנק שלי ומרוקנת את תוכנו. עוברת על הבית ומכניסה
דברים לשקית.
היא צועדת לכיוון הדלת, מסתובבת ושולחת בי מבט אחרון ואז הדלת
נסגרת, היא נעלמת והכל נהיה חשוך.

אני מתעורר רק בבוקר לאחר מכן, קשור אל המיטה. וזה לא כאב הראש
הנוראי שמפריע לי, או הכאבים בידיים. זו לא העובדה שהבית שלי
הפוך ותוכן הארנק שלי פזור על הרצפה. זה אפילו לא זה שהיא עזבה
אותי במצב הזה שגורם לי לכל-כך הרבה סבל. מה שהכי מפריע לי היה
ברגע בו הסתובבה כלפי, בשניה לפני שסגרה את הדלת אחריה, עוד
הספקתי לראות את עיניה ובהם, היה בדיוק אותו המבט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המדים הלבנים
האלו גורמים לי
להיראות שמנה.
אפשר אחר?




עננה לבנה
בבקו"ם


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/6/02 12:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד זעירי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה