יש כמה עולמות מקבילים לעולם הזה, אבל לא עולמות כמו המימד
החמישי או דברים כאלה. אני מתכוונת לעולמות שאנחנו מודעים
לקיומם, אבל אנחנו לא מודעים למי שחי שם, אנחנו לא מודעים לכך
שיש שם חיים.
העולמות האלו לא יוצרים אתנו קשר, זה בניגוד לחוק וזה מערער את
חוקי הטבע ולכן זה מפחיד אותם, חוץ מזה שטוב להם ככה.

אחד מעולמות אלו הוא העולם של הצילומים. כולנו מודעים לקיומם
של תמונות שצולמנו באירועים מיוחדים או בטיולים שהיינו בהם
ורצינו לשמור את המזכרת, אבל מה שאנחנו לא יודעים זה שברגע
שאנחנו מצלמים תמונה, כל מה שקיים בה קם לחיים וממשיך לחיות
בתוך התמונה שלו, שהיא העולם שלו.
למשל, אם אתה נמצא בתמונה של בר-מצווה עם כל החברים אז בתמונה
אתה קיים שם וחווה את החוויה של הבר-מצווה שוב ושוב כדי
שלא תעז לשכוח איך זה היה.
בגלל זה תמונות עוזרות לנו לזכור.

בין האדם האמיתי ובין האנשים שהם הוא בתמונות יש קשר עקיף.
אנשי התמונות שחוזרים בראשיהם כל הזמן עוד פעם ועוד פעם על
אותה פעם שבה הצטלמו מעבירים את המידע הזה בזמן נחוץ לאותו
בן-אדם אמיתי חי וקיים.
כלומר, איך אתם נזכרים באירועים מסוימים שהייתם בהם דרך
תמונות? אנשי התמונות שפוט מעבירים לכם את המידע הזה באופן
עקיף. עד עכשיו הבנתם? מצוין.
ומה קורה כשאתם יושבים בבית, מסתכלים על תמונה ולא זוכרים איפה
ומתי היא צולמה? זה קורה כשאיש התמונה שהוא אתם לא מרגיש טוב,
או שהוא עושה לכם דווקא.
כלומר, כשאתם מצטלמים אתם יוצרים חיים חדשים.

ועל זה הסיפור שלי היום. אני מספרת על איש תמונה מיוחד מאוד
שנמאס לו לחזור על אותו אירוע יום אחרי יום אחרי יום.
לשם הנוחות נקרא לאיש זה טל ולאיש המקביל לו (האיש האמיתי שהוא
בעצם הוא) נקרא שי.
יום אחד שי הלך לו לארוחה משפחתית עם ההורים וכל המשפחה שהוא
לא ראה אפילו פעם אחת בחיים שלו. כשהוא הגיע כל הדודות שהוא לא
הכיר באו אליו, צבטו אותו בלחיים ואמרו לו כמה הוא גדל ואיזה
מתוק הוא עכשיו. אפילו הייתה סבתא אחת שהעירה הערה על זה
שהשיער שלו נראה כמו קיפוד (אז אולי הוא לא היה צריך לבוא עם
קוצים).
כל הארוחה שי היה אומלל לחלוטין, ואחותו הקטנה, מיכל, הסתובבה
עם מצלמה וצילמה את כולם אוכלים. היא צילמה גם את שי, וכך טל
נולד.

שי היה בן-אדם מאוד שמח בדרך כלל אבל ביום הזה הוא היה מאוד
עצוב בגלל שחברה שלו זרקה אותו, הוא נכשל בשני מבחנים, הכלב
שלו ברח והדובדבן שבקצפת: הוא הלך לארוחה המעצבנת הזאת עם כל
המשפחה שהוא לא הכיר.
כששי התעורר ביום למחרת הכל התחיל להיות הרבה יותר טוב. החברה
שלו חזרה אליו, המורה שלו סיפרה לו שהייתה טעות ובעצם הציונים
שלו מצוינים, מישהו מצא את הכלב שלהם והחזיר להם אותו והארוחה
שכבר נגמרה נשכחה מראשו לגמרי.
וככה זה החיים, יום אחד אתה מרגיש כאילו כולם נגדך והכל חרא
והיום שאחרי יכול להיות מצוין ומעורר חיוך.


טל היה איש התמונה של שי. בדרך כלל אנשי התמונות הם אנשים
שמחים ועליזים, כי הרי מי ירצה לצלם אירוע עצוב ולזכור אותו?
אבל לא טל, טל היה האיש-תמונה הכי עצוב ומדוכא בעולם. יום אחרי
יום הוא חווה מחדש את העצב כשהחברה שהוא הכי אהב עזבה אותו,
הוא נזכר איך התאמץ ולמד מצוין את החומר למבחנים ובסוף קיבל
ציונים נכשלים, עברו לא בראש תמונות איך הוא אהב את הכלב שלו
שברח ויכול להיות עכשיו מת ובמיוחד הוא חשב על זה שבמקום להיות
במקום הנוראי הזה עם כל האנשים המעצבנים האלה הוא יכל להיות
בחוץ עם חברים שלו וללכת לאכול פיצה.
וכל פעם שהוא חווה את זה מהתחלה הוא נהיה יותר ויותר מדוכא
ועצוב וכך הוא חי את חיי-התמונה שלו.

יום אחד שי התיישב כדי לסדר כמה תמונות חדשות באלבום התמונות
שלו וסתם הסתכל על התמונות. הוא הגיע לתמונה של אותה ארוחה
מדכאת וטל שלח לעברו גל של כאב ודיכאון.
שי נזכר במה שהיה והתחיל לבכות. באותו זמן גם טל בכה בתמונה
שלו ואז נוצר בניהם קשר קוסמי מוזר כלשהו והם התחלפו.

טל, שהיה רגיל לחיים נוראיים ועצובים המשיך להיות מדוכא בחייו
האמיתיים של שי. על כל אירוע משמח שקרה לשי, טל התחיל לבכות
ונהיה עוד יותר מדוכא.
וביום אחרי שהוא והחברה שלו קיימו יחסי מין בפעם הראשונה (מה
שהיה אמור להיות אירוע משמח ביותר) הוא התאבד.

ושי, שהיה רגיל לחייו השמחים והמאושרים הגיע לעולם-התמונה
וניסה להגיב בשמחה על כל מה שלא אמרו לו.
כשחברה שלו אמרה לו שהיא עוזבת הוא התפוצץ מצחוק, כשאמרו שהכלב
שלו ברח הוא חייך וצעק: "יששששש!" וכשאמרו לו שהוא נכשל
במבחנים הוא אמר שלא נורא והחיים ממשיכים.
הוא חזר על חיי-התמונה שלו יום אחרי יום עד שפשוט למישהו אחר
מאותה תמונה נמאס מהעליצות שלו והוא רצח אותו.

ועכשיו תחשבו לבד, מה הפואנטה בסיפור?