גשם, שמש, רוח, שרב, ברד, זיעה.
כמה אירוני שמזג האוויר משקף פעמים רבות את מצב הרוח.
שרון פתחה את החלון, וסגרה אותו בטריקה. טיפות מעטות הספיקו
לחדור מבעד לחלון והרטיבו את פניה. היא שנאה את החורף, וזה
בלשון המעטה. היא תיעבה את השמיים האפורים, את האווירה
הדכאונית, את המבול המרטיב, את הרוח המקפיאה, את סחיבת
המטריות, ואת הבגדים המסורבלים. היא התגעגעה לקיץ החם, לבריכה
ולים, לבגדים הקצרים והקלילים, לארטיק או אבטיח קר, ולביקיני
שלה.
שרון חזרה והתיישבה מול המחשב, בוהה במסך בעיניים גדולות. היא
ניסתה במשך שעה ארוכה לכתוב סיפור, אך לא הצליחה. בכל פעם היא
כתבה משפט, ומחקה אותו. כתבה עוד משפט, ומחקה גם אותו. היא
הייתה תקועה.
דלת החדר הסגורה לא הצליחה לחסום את קולות הרדיו שבאו מכיוון
המטבח, שם ישבה אמה והאזינה. עוד פיגוע. עוד כמה הרוגים, עוד
עשרות פצועים, לא משהו יוצא דופן. אחרי עשרים הרוגים בליל
הסדר, שום דבר כבר לא יכול לזעזע.
שרון חזרה להביט במסך, מנסה לא להניח לרדיו להסיח את דעתה.
אצבעות ידיה תקתקו בקלילות על המקשים, ואותיות ריצדו על מסך
המחשב. היא החלה לכתוב סיפור על נערה שיושבת מול המחשב ומנסה
לכתוב סיפור, אך המציאות המרה לא עוזבת את ראשה לרגע אחד.
אצבעותיה של שרון פסקו מלהקיש, והיא הניחה להן לנוח למשך כמה
דקות. מזג האוויר הסגרירי והאפלולי התחלף בשמש זורחת ומסנוורת,
והטילה את אורה על כל העיר, שעדיין הייתה שרויה באפילה. זו לא
הייתה אפילה פיזית, אלא אפילה בלבם של כל התושבים. בתקופה שבה
שלושה פיגועים ביום אינם נחשבים למשהו יוצא דופן, האופטימיות
נעלמה כלא הייתה.
שרון קמה מכיסא המחשב ונכנסה אל חדר האמבטיה. היא פתחה את הברז
ושטפה את פניה בניסיון להתרענן, והביטה במראה. פניה לא היו
הפנים של בת שש-עשרה. אלה היו פנים מודאגים, פנים שחוו כבר
הכל, פנים שעברו את מלחמת המפרץ ושעכשיו נכנסים אל תוך מלחמה
חדשה, מלחמה שאיש לא יודע איך תיגמר.
שרון חייכה. היא לא תיתן למלחמה הזאת להביס אותה. היא עוד לא
אמרה את שלה, היא עוד לא הספיקה להותיר את חותמה על העולם כפי
שתמיד חלמה. היא תנצח את הערבים, היא תנצח את המחבלים, היא
תנצח את הממשלה הבלתי-מתפקדת, היא תנצח את כל מי שאומר שמלחמת
עולם שלישית מתקרבת ועמה סוף העולם, היא תנצח את הדיכאון.
בגב זקוף, חזה מורם, חיוך על שפתיה, וזיק של תבונה בעיניה, היא
צעדה אל הסלון ופנתה אל אמה. "אימא," אמרה ברשמיות, "אני לא
מסכימה."
אמה הרימה את עיניה אל ילדתה בתמיהה. "לא מסכימה למה?"
"לכל מה שקורה כאן," שרון משכה בכתפיה, "למצב בארץ, למלחמה,
לפצועים, להרוגים, לאנטישמיות, אני חושבת שהגיע הזמן שהכל
ייגמר."
אמה של שרון פערה עיניים גדולות ומודאגות. "ואיך בדיוק את
הולכת לגמור את כל העניין?"
כתפיה של שרון נפלו, והיא הביטה סביבה בחוסר-אונים. "אה... לא
יודעת, עוד לא ממש הספקתי לחשוב על זה...."
אמה חייכה אליה בסלחנות בשעה ששרון הסתובבה, חזרה אל חדרה,
וטרקה את הדלת אחריה.