"מה אני עושה פה?" היא חשבה לעצמה.
כל החיים שלה אמרו לה שזה לא טוב, כל החיים אמרו לה שאין לה
עתיד מזהיר, ובכל זאת, היא עמדה כאן- ממש איפה שבפעם האחרונה
אותו אדם עמד וצחק לה בפרצוף כשבקשה ממנו ללמד אותה.ובכל זאת
היא הצליחה, היא כאן ועכשיו היא תפסה את מקומו, כבר ממש לא
איכפת לה איפה הוא "העיקר שהוא לא כאן".
כל החיים שלה צחקו לה בפנים כשאמרה שהיא תעשה משהו עם עצמה,
היא לא תהיה סתם עוד מישהו, בסוף כולם יראו שהיא הגיעה בדיוק
לאן שתמיד רצתה. היא לא קיבלה שום תמיכה, לא כספית ולא נפשית,
ובכל זאת בעזרת אנשים שלא הכירה היא הצליחה ללמוד את מה שרצתה,
היא עבדה קשה מאוד ועכשיו הגיע הזמן להסתכל על מה שהיה סופסוף
בידה. עכשיו הגיע הרגע שבו היא תוכל להיות האחראית. סופסוף
יתנו לה כבוד והיא כבר לא תהיה עוד סתם מישהי שגדלה בסביבה לא
טובה.
עכשיו היא טובה בדיוק כמו כל אחד אחר, אולי אפילו יותר...
היא ישבה בכסא המנהלים שלה ושמה את רגליה על השולחן המפואר
שעמד מולה, ממש מבקש שיסתכלו עליו ועל יופיו היוקרתי, היא
סופסוף הרגישה חזקה ובעלת משמעות, "מזכירה, את יכולה להביא לי
קפה בבקשה?" היא צעקה לתוך האינטרקום, חיוך גדול מרוח על
שפתיה, חיוך של הנאה ורוע, "סופסוף הגיע תורי לעשות לאחרים את
מה שעשו לי במשך כל חיי." החיוך נשאר מרוח כאילו לא תפסיק
לחייך לעולם.
כעבור חמש דקות נכנסה לחדר עלמה צעירה עם חיוך מבויש על פניה,
היא בקושי העיזה להרים את עיניה אל אותה 'אישה חרוצה ובעלת רמה
גבוהה', היא פחדה להסתכל לה בעיניים. האם באמת אדם שעבר כל כך
הרבה סבל יוכל לגרום לאחר בדיוק את אותו הסבל? היא לקחה את ספל
הקפה מיד המזכירה ולקחה ממנו רק לגימה קטנה, היא ירקה הכל על
הרצפה שניה מאוחר יותר,  "איך את מצפה להגיע לאנשהו אם את
אפילו לא יודעת לעשות קפה?!" היא צעקה.
העלמה הצעירה לא הורידה את עיניה מכתם הקפה שהיה על השטיח, למה
היא צריכה להשפיל אותה בצורה כזאת? כולנו בני אדם ולאף אחד לא
מגיע יחס כזה, לאף אחד לא מגיע שירמסו את כבודו ללא שום סיבה.
"אני מצטערת. אני לא יודעת להכין קפה במכונות שיש כאן." היא
אמרה בשקט.
אני לא חושבת שיכול להיות דבר כזה, איזו מזכירה לא יודעת להכין
קפה?" היא הסתכלה עליה במבט מתנשא, מבט שלא היה שם עד אותו יום
אף פעם בעיניה.
"אני." קולה כמעט ולא נשמע, היא היתה על סף בכי.
"אז אולי כדאי שתארזי את הדברים שלך ופשוט תחפשי עבודה
אחרת..."
העלמה הצעירה יצאה בריצה מהחדר.

"רק דבר אחד," היא נכנסה לחדר דקה מאוחר יותר.
"את לא יותר טובה ממני, אני עובדת קשה בדיוק כמוך אם לא יותר
בשביל לממן את הלימודים שלי, אני לפחות עושה משהו וזה הרבה
ואני בטוחה שלהכין לעצמך את הקפה שלך לא יהרוג אותך. כשראיתי
אותך בפעם הראשונה ושמעתי שהגעת לפסגה בעצמך חשבתי שתביני מה
זה להיות העובדת הנחותה, חשבתי שתתנהגי אליי בכבוד המגיע לי
מתוך ידע איך ההרגשה להיות במצבי כי אני בטוחה שבטח השפילו
אותך המון בדרך לפסגה, אבל את כמו כל אדם אחר, הגעת לעמדה
גבוהה והתחלת לחשוב שאת יותר טובה מכולם. שכחת את כל מה שעברת
בשביל להגיע לכאן, שכחת מי את באמת ומאיפה באת ואולי יש בזה
משהו טוב אבל הפכת להיות מי שבטח שנאת כשהיית במקומי, הפכת
להיות מי שהבטחת לעצמך שלא תהיי כשעמדת איפה שאני עומדת וספגת
השפלות ממי שהיה אחראי על עבודתך, אולי את סתם מתנקמת על כל מה
שעברת אבל את היחידה שנפגעת מזה. את זו שלא תוכל להסתכל לעצמה
בפנים בגלל שהיא תשנא את עצמה, לא אני." היא הסתובבה והלכה.
פשוט יצאה מהמשרד מבלי להסתכל אחורה.

היא נכנסה לדירה היוקרתית שלה והסתכלה טוב טוב על מה שעמד
מולה, שום דבר היא לא באמת אהבה, שום דבר לא באמת שיקף את מי
שהיא או מה הטעם שלה והיא פשוט שנאה את זה, היא שנאה את עצמה
על  כך שאפשרה לעצמה להפוך לכל מה ששנאה, היא תיעבה את עצמה על
כך שהכסף שינה אותה, על כך שאפשרה לו. היא שנאה את מי שהיא
הפכה לה.

במבט אחרון היא סגרה את הדלת מאחוריה. כמה רגעים מוקדם יותר
היא זרקה גפרור על הספה שרק קנתה כמה שבועות לפני אותו יום,
אותה ספה שהיא הציפה בנפט, היא הבעירה את כל הדירה וכשסגרה את
הדלת היא יכלה לראות את הדברים שלה עולים באש.
לא היה לה איכפת בכלל, היא הסתובבה בעיר עם חיוך מרוח על פניה,
סופסוף היא היתה חופשייה, סופסוף היא הבינה מה באמת רצתה,
סופסוף היא הבינה מה באמת חשוב.

היא הסתכלה למסעדה ממול, ' דרוש/ה עובד/ת ' היא חייכה לעצמה
ונכנסה בדלת.
"אתם עדיין מחפשים עובדים?" היא חייכה.
"מתי את יכולה להתחיל?"
"מתי שרק תרצה..." הכל היה ברור, היא כבר לא תשנא את עצמה
יותר.