היא עלתה לקרון העמוס חיילים, ומיד צדו עיניה את מבטו האבהי,
מבט שהיה חם ומגונן באותה מידה שהיה קר ומרוחק. היא התיישבה
לידו, במושב היחיד שנותר ריק. הוא לבש מדי ב' מקומטים, שריח
שהיה טבוע בתודעתה כבר מילדותה כ"ריח של חיילים" נדף מהם,
ודרגת הסרן שעל כתפו העידה על כך שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים
לפחות. היא כמעט התביישה במדי האלף המגוהצים ובריח הבושם העדין
שנדף ממנה, ולראשונה שמחה על תרמיל הגב הגדול שנשאה והעיד על
כך שלא חזרה הביתה זה זמן רב.
היא הביטה בעיניו, שנעצמו לאחר שניות ספורות. הנשק שנשא עמו
היה צמוד לגופו, וידו, שאחזה בעדינות בחלקו העליון, לא משה
ממנו גם כשראשו צנח הצידה. פניו הישנים הקרינו את אותה
סמכותיות המהולה בחן שובה לב, ולמרות שהתכרבל כילד נותרו פניו
חתומים כשל מבוגר.
בחור בעל עווית פנים מוזרה, לבוש ג'ינס ישן וחולצת משבצות
מהוהה, הגיח לפתע מפתח החיבור בין הקרונות וסימן לה בידיו. על
צווארו הייתה תלויה סלסלה זולה, שהכילה מחזיקי מפתחות קטנים,
סמלי מזל שונים. "לקנות בכל מחיר", הבחור הגה בקושי רב את
המילים מפיו. היא לא חיבבה במיוחד את כל ה"חמסות" ו"תפילות
הדרך" למיניהן, ולמרות זאת - שילמה לבחור עשרה שקלים עבור
מחזיק מפתחות קטן ממתכת, בצורת כף יד.
מבטה שב וצנח, מבלי ששמה לב, על החייל הישן שישב לידה. חיוך
עדין, כמעט בלתי מורגש, החל להתפשט על פניו הישנות. הוא פקח את
עיניו, ולמרות שהסיתה את מבטה במהירות לא הספיקה לברוח ממבטו
המחייך. הוא לקח בידו את מחזיק המפתחות הקטן שהניח המוכר החירש
על השולחן.
"זה שלך"? שאל.
"לא בדיוק, אתה יכול לקחת... זה בסדר", מלמלה במבוכה אופיינית.
"המוכר החירש שעבר כאן לפני רגע השאיר אותו כאן", הוסיפה.
"לא יכולת לסרב...", הוא חייך בהבנה, ולמרות הורוד העדין שצבע
את לחייה המשיך - "רואים שאת לא יכולה לומר לא לכאלה דברים".
היא רצתה לשאול איך אפשר לראות דבר כזה, אך פניו החידתיות,
שנראו לפתע כאילו לא פגשה בו זה עתה אלא ראתה אותם פעמים רבות
בעבר, השיבו על שאלתה.
"אתה יכול לקחת אותו. בכל מקרה התכוונתי להשאיר אותו כאן, ואתה
בטח תזדקק לו יותר ממני".
"בטוח"?
"בטוח".
הוא חיבר את מחזיק המפתחות לתיק הצבאי הגדול, וחייך חיוך
מרוצה.
הרכבת נעצרה, ושניהם קמו ופנו לרדת. תחנת הרכבת המתה מאנשים,
ושמש של ערב צבעה את האוויר בצבעי השקיעה. הם עמדו זה מול זו,
לעוד דקה אחת, מהססים, לא יודעים מה לומר.
"להתראות...", אמר. הדרך שבה הטעים את האותיות הוסיפה למילה
נופך מיוחד, ונדמה היה שלא אמר מילה אחת אלא משפט שלם לפחות.
"להתראות", השיבה והוסיפה להתבונן בפניו לעוד דקה אחת.
היא פנתה לעבר המדרגות הנעות, ונבלעה בזרם האנשים. הוא התיישב
על התיק הגדול, מחכה כנראה לרכבת הבאה.
כשחזרה הביתה בסוף השבוע שלאחר מכן והתיישבה בדיוק באותו קרון,
ליד פתח חיבור הקרונות, חום הציף את לבה למרות שלא היה שם.
במהדורת "מבט" של שמונה בערב הראו תמונה של תיק גדול, עם מחזיק
מפתחות קטן בצורת כף יד.
שוב דיברו על הכניסה לג'נין, ותיארו את מעשי הגבורה וההרג,
והיא ידעה שלא תראה אותו שוב לעולם. |