אתמול בלילה יונתן ירה לעצמו בראש, ורונה בוכה על בנאדם אחד
פחות לחיות אתו את המוות שלה.

לפעמים היא קמה בבוקר ושכחה שזה עתיד לבוא. לפעמים היא הייתה
נושמת לתוכה, דמדומים של בוקר, ילדים של לילה. חייכה לאוויר
האפור-אדום הזה, קרירות של נצח. ואז תמיד, בקביעות של זריחה,
היא הייתה נזכרת. גם היום היא תמות.
היום בבוקר היא לא התעוררה.
היום בבוקר היא לא התעוררה, מהסיבה הפשוטה שהיא לא טרחה ללכת
לישון. היא נשארה ערה, תולה תקוותיה בשמש. אבל השחר העיר.
גם בלי יונתן.

רונה מכינה רשימות, כדי להעסיק את עצמה, לא להסתכל מסביב.
להשאיר את החלון סגור.
מי יבוא להלוויה, איך יגיבו, מי ידבר, מי יכתוב. רשימות, משחקי
ניחושים. מי יבכה.
מי יבכה עליה.
מי יקרא דברים שכתבה, מי יעז להבין איך השמש של רונה זרחה עליה
שחורה כל יום, נזלה על העולם שלה לכסות  אותו בחושך נצחי, עד
ליום המחרת. רונה שותקת כשמדברים. רונה שורפת את הרשימות, כדי
שיהיה עשן בחדר, ותאלץ לפתוח את החלון. אור הירח יחדור אל
החדר, ילטף את רונה וילחש, שרק הוא מבין איך רונה מתה. מתה
ונולדת, כל יום מחדש.
רונה מגדלת נחש במגירה הימנית, ומתחתיו את המוות בקופסאת
זכוכית. היא מלטפת את שניהם כל יום לפני השינה, עכשיו שכבר אין
לה את יונתן ללטף. כשהשמש זורחת העיניים של רונה נעצמות.
כשהשמש שוקעת היא נזכרת שיונתן לא יפתח יותר את העיניים,
ושומעת את המגירה השנייה מימין צווחת מרגשות אשם.
קליעים קונים בכל קיוסק, ומתכת חורקת בקופסאת זכוכית יש רק
לרונה, ונחש שומר על המתכת אוכל עכברים חיים. רונה אומרת שהיא
צמחונית. אחר כך רונה שותקת. היא לא תריב כנגד ילדים שחיים עם
המוות, כשהיא עצמה כולאת אותו בקופסאת זכוכית, מבריקה אותו,
מטעינה, דורכת, משחררת.
היא הייתה משחררת אותו לחופשי כשיונתן היה מבקש, כי יותר מאשר
פחדה לאהוב, היא פחדה לאבד את יונתן.
כל כך הייתה מכורה לו. כל כך אהבה לנשום אותו, לבכות בשבילו.
לנשק את הצלקות מהתקופה שעוד לא הכירו. כל כך רוצה הייתה לחוות
אתו את הכאב הזה, הסיגריות שכיבה על כפות ידיו, הסכין המושחזת
שעיצבה צורות בבטן הרזה. הוא מהדק את החבלים סביבו, יונתן. הוא
מלטף את רונה. לרונה גוף מושלם, מלאכי,  הוא אומר, ורונה רק
מחפשת צלקות שיוכיחו שגם לה כאב.

אתמול בלילה קופסאת הזכוכית התנפצה. רונה נחתכה מהשברים,
ויונתן ליקק את הדם מהאצבעות הקרות שלה. כמה שהעיניים שלה נצצו
באותו הרגע. היה לה חורף בחדר, הנחש שלה זחל על החלון לחפש את
החושך, ויונתן אמר שגם לעכברים קטנים יש נשמה ולב שפועם. אולי
יונתן פחד מהמוות, אבל זה לא מנע בעדו לחפש אותו. רונה עזרה
לו, ונשארה לחפש את האומץ לשכוח זכרונות שכל כך התאמצה לחוות.

רונה רוקדת יחפה על דשא רטוב, בשברי שמש של חורף. נושמת ריח של
גשם, מבקשת לחיות. רונה לובשת שרשרת עם סמל החיים שקנה לה
יונתן, נושם את רונה, מבקש למות.
רונה מוחקת, בנאדם אחת פחות.
היום היא גם תשקע, תמות ותיוולד, עם הצרחות שלה, בראש שלה, רעד
בקצות האצבעות, חבושות, זבות דם. חברים. אחים בדם. אין יותר
מזה. גם אין הרבה פחות.
אתמול בלילה יונתן ירה לעצמו בראש, ועכשיו רונה בוכה זכרונות
שקטים. היום היא אוהבת אותו באמת. כי רונה לא מפחדת, לא מפחדת
לאהוב, לא מהססת לציית, לא שומעת את הירייה. מחפשת את כאב
הגעגוע.
רונה קונה קופסאת זכוכית חדשה לאקדח שלה, משחררת עכברים קטנים
לחופשי. הנחש נכשל בתפקיד שניתן לו רק כדי לרצות את הספק.
מחזיקה עכבר אחד, פרווה אפורה פלומתית, בטן חלקה. מביטה בו
נושם. הבטן עולה ויורדת, העכבר מצפצף, קולות דקים מצחיקים.
אולי יונתן צדק.
גם עכברים נושמים.

אתמול בלילה רונה לחצה על ההדק, כי ליונתן לא היה את האומץ.