לינוער מעבירה אצבעות פשוקות בשערה, תופשת כל קווצה ומושכת
בתנועות של פלית כינים. ריח חמים של זיעה מגיע לאפי ואני תוהה
מהיכן הוא מגיע. האם מזוג הארכיטקטים המוזרים שישובים מימיני,
או מלינוער. חיישני הריח שלי מתקשים לתייק את מקור הריח במדור
המתאים.

מיקי עומדת ליד הלוח מתקנת את המגנטונים המצמידים את המפה אליו
ומצביעה עליה בשרביט מרצים. ידיה משרטטות קוים דמיוניים כשהיא
נוקשת קלות במעבר מנקודה לנקודה.
ארנון יושב משמאלי, מגניב אף הוא מבט ללינוער. שערה השטני
הארוך והסבוך, נראה כמו כר נרחב לטיפול האינסופי של פלית
הכינים החדגונית.

זוג הארכיטקטים המוזרים, בשנות הארבעים המאוחרות, מתגלים
כמומחים לטיפול הומיאופתי בקבוצות. הם מעונינים להקים מרכז
רוחני בשולי העיר - במקום בו היא גובלת במדבר. כרגע הם שקועים
בעצמם, משוחחים ללא קול. תוך שימוש ערני בעט ופנקס, הם מחליפים
דיאלוגים בלהט. האישה בעלת שיער צהבהב, יכלה להיחשב כנאה, לולא
המבט הריק בעיניה. הגבר לבוש בבגדים אירופיים מוקפדים בצבע
בהיר, על ראשו פרושה עבאיית משי לבנה במחווה בוהמיינית המהווה
ניגוד מעודן לפניו החיוורים.

לינוער ממשיכה לפלות כינים מדומות. המתח שהיא משרה על סביבתה,
מוציא אנשים מריכוזם. היא יושבת מחוץ למעגל היושבים, קצת
מאחורי רביב - הבוס שלה. כמו תמיד, בכל ישיבה, היא יושבת
דמומה, מעולם לא מדברת ורק תנועות אצבעותיה בשערה, מנגנות על
מיתרים סמויים של ארנון ושלי.  יתכן שהיא מנסה להצניע את עצמה,
אבל דומה כי דעת כולם נתונה רק אליה. דבר מוזר מתרחש בחדר.
האנשים עסוקים בדיון מקצועי ולדברים הנישאים באוויר אין קשר
ללינוער, אולם הנוכחות שלה, היא דבר מוחשי כל כך שניתן כמעט
למשש אותה.
מישהו פתח את המזגן. ללינוער, יש רגליים ארוכות והיא מודעת לכך
היטב. היא משתמשת בהן כבאביזרים שמסתיימים במכנסיים קצרים,
המדגישים את כל אורכן. על קרסוליה, מונחים סנדלים חפים, שכל
כולם סוליה ועקב והם מוחזקים ברצועות דקיקות שחורות החוצות שתי
וערב את קרסוליה כמו נחשים. רבי אברהם, בשולחן ממול, נטרף
ודעתו כמעט יוצאת. הוא מסובב את עיניו ומגלגלן כלפי מעלה.

בעיני החדות, אני מבחין איך שוקעות חלק מהרצועות, בבשר הקרסול
הרך של לינוער. כמה חבל שיצירה כה מושלמת, מתחילה לשאת באותות
הזמן. הו הצלוליטיס.

יושב הראש, מנווט את הישיבה לקראת סיומה. הוא אינו אוהב
ויכוחים או דעות מנוגדות. פעולות אלה, נראות לו כמעשה מתגרה
המכוון לפגוע במועד המקודש לסיום הישיבה - שעה שמונה. כל
הישיבות נגמרות בשעה שמונה, אין סיבה שגם ישיבה זו לא תיגמר
בשעה זו. הוא לא ייתן לפגוע בקודש הקודשים.

לינוער מתרוממת בחדות ממקומה ונוטשת את הישיבה בלי אומר,
למגינת הלבבות. ארנון ואני מחליפים משפטי רכילות עוקצניים,
מנחשים את הסיבה לנטישה הפתאומית. הישיבה מתחילה להימרח כמו
מסטיק, המתח מתפוגג ושעון הקיר שממול קורץ אלי, כאילו פסק
מלכת.

המזגן ממשיך לזמזם ואני חש את הקור זוחל על בשרי. מי לעזאזל
פתח את המזגן ?