כל לילה מחדש הם משאירים אותי כלוא באולם
לחשוב על המשמעות של המלים שאף פעם לא היה לי אומץ לומר.
אולי, ואולי לא, אם היה לי אומץ, אז לא היו כולאים אותי באולם
אלא בחדר קטן ואפל
ואז היה לי הרבה פחות מקום.
ככה מחנכים אותי להיות ביישן.
הם גם אומרים שמצד שני זה בזבוז של מרחב
לכלוא אותי לבד באותו מקום
אבל הם יודעים שאם הם יוסיפו עוד מישהו,
כנראה כבר לא ייצא ממני ביישן.
הם כל כך התעקשו שהאולם יהיה ריק,
אבל הצלחתי לשכנע אותם לשים באולם מראה.
עכשיו אני מצטער על כך, בגלל שאני מתבייש להסתכל במראה
ולראות את עצמי.
עכשיו אני עם עיניים עצומות בגלל זה כל הזמן.
מזל שזה קורה לי רק כשאני ישן.