"הבועות! הבועות חצויות! הן עומדות להישבר", צעק הרוכל, בתחילה
בשקט אך מששמע את הדממה שבאה בעקבות זעקתו כלפי הריק שבתוך
הבועה, הגביר את התקווה כי אם לא יהיו יותר בועות אז כבר לא
יהיה למה להישבר, אבל בעקבות זאת הוא ישב על הקצוות בשיא ההלם
שלו והוא ידע שזה היה מסוכן אבל כבר לא היה לו אכפת בגלל שלא
היו יותר בועות להישען עליהן בגלל שידו עדיין לא נשארה צבועה
בצבע כלשהו, אך בשביל להבחין בכך היה עליו להסתכל. אבל זה קשה.
כנראה שהוא בכלל לא רצה, אולי התעצל, אולי אלה פשוט הבועות
ואולי זה בגלל שכל מה שהיה פעם בשחור עכשיו זה עוד יותר. אבל
שחור זה לא רע. זה פשוט מסקרן. זה מה שזה. לא שהייתה לו סיבה
להסתקרן, הוא הרי ידע שהכל ממילא שחור, אבל הוא פחד שהוא טועה,
שהוא נמצא בבועה ושכל העולם החיצוני הוא בעצם פרי של עץ
דמיונו. הוא שכח להשקות אותו. ועץ חדש כבר לא היה מאיפה לקנות.
הרי שהוא הרוכל היחיד ומסביב הכל שחור. לבסוף אחז הוא בבועה,
והתפוגג. כנראה שעכשיו כבר באמת הכל שחור מסביב.