בפינה.
ככה, בשקט.
שאף אחד לא ישמע.
שאף אחד לא יראה שאני כאן.
שאני קיימת.
שאני נושמת.
ולעצום את העיניים.
ולחלום.
על כל הדברים שלא היו לי
על כל הדברים שאין לי
על כל הדברים שלא יהיו לי.
ולהאשים
אבל בשקט בשקט
שלא ישמעו.
כמו תמיד.
ולרצות להיפתח
ולצמוח
ולפרוח ולשכוח ולשמוח ולברוח
לסלוח.
לאהוב שוב.
ואז לפקוח עיניים.
ולמצוא את עצמי פה, בפינה, שוב.
נדחקת לתוך עצמי, מחפשת מוצא.
מגששת בין האיברים הפנימיים
מחפשת רגשות שאבדו
רגשות אמיתיים, אמיתיים, שהפכו מזויפים
הבעות פנים שאבדו בין דיאלוג טיפשי לאחר
כעס מיותר על דברים שמעולם לא היו.
ולא יהיו.
ולהיסגר.
עוד ועוד.
דלת ועוד דלת.
מנעול אחר מנעול.
לחפש את המפתח שאבד מתישהו בעבר הרחוק.
ולא חזר.
לא חזר.
לובשת את המסכה מספר לא יודעת כמה.
בוכה שוב בלי לדעת למה.
רצה לקרוא לאמא
אבל אז נזכרת
שאסור לה לשמוע
ואני צריכה לחזור בשקט בשקט לפינה
בלי לעשות רעש.
שלא ישמעו.
אני עפה, פורשת את כנפיי ונותנת לעצמי להשתחרר ולחפש אחרי
גורלי.
עפה רחוק רחוק ,לחיים טובים יותר...
בום !
טראח !
קרקע.
כמה קשה היא יכולה להיות ?
הנה הקול הזה שוב...
רותם, שכחת ?
אסור לך...
תחזרי לפינה !
בסדר, בסדר.
רק שיפסיק.
בשקט.
מבטיחה.