היום שוב התבזיתי, בפעם המאה.
טיפסתי אל מקום נמוך שאיש עוד לא הגיע אליו לפני. איש מבלעדי.
מהמקום הזה, שהוא המקום הגבוה ביותר בעיר האפורה הזאת, הייתי
לבד. לא היה שם איש מבלעדי. לא ראיתי נפש חיה. לא ראיתי דומם.
לא ראיתי, לא שמעתי, לא הרגשתי, לא הייתי והתבזיתי בפעם המאה
שהיא פעם ראשונה בכל פעם.

היום שוב התבגרתי בפעם המאה.
חישבתי את חיי לאחור. ספרתי ימים טרופים על שוניות הזמן שפצעו
את עתידי שלא נכתב, והתחוור לי הקץ בתקתוק הפוך של השעון. לא
נשאר לי הרבה זמן לחיות לאחור. לא נשארו לי דקות להתעסק בהן על
אף שפע החומר לחטט בו. מה נשאר לי? לא נשאר לי כמעט כלום.
נשארה לי שניה אחת להתבגר ואז האיר הבוקר, שבריר שניה לפני
צלצול השעון.

היום שוב נגמלתי בפעם המאה.
נגמלתי מסיגריות, נגמלתי מקוקאין, נגמלתי מבחורות, נגמלתי
משדיים, נגמלתי מחברים, נגמלתי מיבבות כינורות קורעים לבבות
בנפש שלי. סוגי לבבות מהם נגמלתי, התקפי לב וירטואליים, אני
וירטואלי שהגיע עד הלום. מעולם לא ניסיתי להסניף קוקאין. ירדתי
לקיוסק הקרוב ביותר. קניתי קופסת סיגריות חדשה. הפשטתי מעליה
את עטיפת הצלופן. תלשתי מתוכה את כיסוי נייר הכסף. קרעתי
סיגריה מחיק משפחתה. באבחת להבה נגמלתי מההפסקה.

היום שוב התאהבתי בפעם המאה.
לקחתי אותך לריאות, כי הלב היה עסוק בדברים של מה בכך, חשובים
יותר. זוטות של רסיסי עבר מעיק, הווה מגעיל, עתיד לוטה בערפל
שחור משחור. היית טוב בריאות ונחנקתי איתך לכמה דקות של זוהמה
מענגת. לא היית אחרת, לא היית שונה. היית רעל מתוק ששאפתי
וגמרתי באותה הנשימה. אם הרגשת או לא, זה באמת לא חשוב. אם
היית או לא, זה עיסוק אובססיבי בטעות באבחנה. אם נגמר לי
מלהתאהב או שרק התחלתי להתרגל לצורך בפליטה מעותדת לאורך זמן,
זה לא העיקר בקשר ההולך ונבנה בינינו. אנחנו לא ניתן לכלום
לתקוע טריז בגלגל הזמן ההולך וכלה עם כל אנחה שאת משמיעה.
הגודש הזה בריאות מקשה עלי לנשום, אז את תביני שאתנהג אליך
מגעיל כדי שתלכי כי אני נחנק.

היום שוב התאבדתי בפעם המאה.
חתכתי לעצמי את הורידים. הורדתי לעצמי מכה קטלנית בראש. לקחתי
כדורים בקשת של צבעים והרבה מהם. שתיתי רעל מתוק. הזרקתי
ציאניד הישר לתוך הוריד המוביל. יריתי בי, בום אחד ודי. ערפתי
את ראשי בשחרור מהיר של להב הגברת הראשונה. תליתי עצמי ומפרקתי
נשברה. פרפרתי ללא אויר במשך ארבע דקות רצופות, לפחות. שתיתי
הרבה מאוד מים כתופעת לוואי הכרחית בהטבעה יזומה. שאפתי גז
עצבים ללא הנאה מיוחדת או סתמית או הנאה. הדלקתי גפרור בתקוה
גדולה, העלתי את עצמי באש ונשרפתי עד שהאפר ממני כלה. קפצתי,
קפיצת ראש, מהקומה האחרונה בבנין הגבוה ביותר בעיר, נחתתי כמו
חתול זקן ומתורגל על הרגליים, החנקתי בתוך תוכי את צרחת הכאב
הגדולה ביותר שמישהו אי פעם צרח או החניק, הלכתי משם כאילו
כלום, והתבזיתי, כן, בפעם המאה.