פרק ראשון - הפגישה הראשונה בין אבא והמעיל שלו
כשאבא שלי היה עוד ילד קטן, אם אני לא טועה הוא היה אז בן ארבע
- חמש, הוא נסע עם סבתא לטיול בעיר. סבתא הבטיחה לקנות לו מתנה
ליום הולדתו שהיה אמור לחוג עוד חודש ימים מאותו יום.
הם נסעו לעיר ברכבת מכיוון שגרו בכפר קטן הרחק מכל סימן
לציוויליזציה וכשהגיעו למקום הגדול והיפה ההוא אבא כמעט התעלף.
היה שם הכל, ה-כ-ל. את חצי היום הראשון שלהם בעיר הגדולה הם
בילו בלחקור. אבא חקר את החנויות, הכבישים, המכוניות, העצים
המעטים ובמיוחד את האנשים המוזרים שעברו ברחוב. אבא, בתור ילד
שגדל הרחק מאנשים חיים, התפלא לגלות שיש בעולם ילדים קטנים
כמוהו ואפילו יותר קטנים. הוא התפלא לראות אנשים רוכבים על
אופנועים, זקנים מחזיקים ידיים הולכים ברחוב, נשות עסקים
לבושות בחליפות אפורות ומצוידות בטלפון נייד, גברים חסונים
בגופיות ונערות צעירות עם מעט מאוד בגדים. הוא היה עוד ילד
קטן, אבא, והיה לו קשה לקלוט את כל החידושים שהעולם הציע לו,
את כל הפיתויים, הריחות והטעמים האלה שגירו את המוח הקטן שלו,
או בקיצור, גלידה. הם הגיעו למן חניה ריקה שבדיוק עצר בה אוטו
גלידה ואבא התחיל להתחנן לסבתא שתקנה לו קצת. סבתא, שהרגישה
נדיבה במיוחד באותו יום קנתה לו ולעצמה שני גביעים ענקיים של
גלידת שוקולד עם פצפוצים וסוכריות צבעוניות מעל.
הם ישבו להם על ספסל בפארק ובלסו להם גלידה בכמויות ופתאום -
החל לרדת גשם. סבתא הגנה על הגלידות בידיה ויחד הם רצו אל
החנות הקרובה. החנות הייתה חנות בגדים, חנות בגדים קטנה ובלתי
חשובה שכמעט ולא היו בה קונים למעט אישה זקנה שניסתה לבחור
לעצמה צעיף עבה לחורף.
את הגלידה שלהם הם סיימו תוך סיור בין מדפי החנות. אבא התלהב
מכל חולצה, מכנסיים, מעיל, גרב ואפילו כובע שהוא ראה, כי הרי
בבית מעולם לא היה מבחר כזה עצום של בגדים. ואילו סבתא, היא לא
התלהבה במיוחד מהבגדים ולא מהמחירים שלהם. כשסיימו את הגלידה
ופנו לצאת מהחנות גילו שהגשם עדיין בעיצומו, ולכן, בגלל שהיו
לבושים בבגדיהם הקצרים והבלתי מחממים כלל, החליטה סבתא לקנות
לאבא הקטן מעיל גשם חדש ויפה. אבא שמח, לא, אבא קפץ עד התקרה
מרוב שמחה ואושר וישר רץ למדפי המעילים.
אחרי שעה וחצי של מדידות, תחנונים, בדיקת מידות, השוואות
מחירים וסתם בלגן נמצאו סבתא ואבא עומדים באמצע החנות, עדיין
בבגדיהם הקצרים, כשבידיהם ועל רצפת החנות מיליוני מעילים
בצבעים, גדלים וצורות שונות. סבתא כבר חשבה לוותר על הרעיון
לקנות מעיל כשהמוכר המעט שמנמן וחייכני יצא מהמחסן כשבידו מעיל
גשם צהוב וחדש. אבא התחיל מיד להתלהב מהמעיל היפה ורץ למדוד
אותו. הוא התאים בול, כמו כפפה ליד, כאילו חיפש את אבא כל
השנים האלו ואפילו סבתא הייתה חייבת להודות שאבא נראה מקסים עם
המעיל הצהוב. גם המחיר היה סביר במיוחד וסבתא הוציאה מתיקה שטר
של חמישים שקלים חדשים ושילמה למוכר המחייך בעד המעיל. אבא
התנפל עליה בנשיקות, חיבוקים ותודות על המעיל החדש, וכך, כשאבא
לבוש במעילו הצהוב החדש, הם יצאו מחוץ לחנות. בדיוק כשהגשם
בחוץ הפסיק לרדת.

פרק שני - אבא מגלה שמעילים יכולים להיות חברים טובים
אבא אהב את המעיל שלו מאז אותו יום כשהוא נסע עם סבתא לעיר.
אבל, אתם יודעים איך זה ילדים.. אחרי כמה זמן נמאס. ויום אחד,
בערך שבוע אחרי שאבא קיבל את המעיל שלו, פשוט נמאס לו ממנו,
וככה, חודש שלם המעיל שלו שכב בארון. ויום אחד, חודש אחרי אותו
מקרה מצער שאבא זרק את המעיל שלו לארון, הגיע זר לבקר בבית.
הוא דפק על הדלת בדיוק כשאבא היה לבד בבית עם סבתא שישנה בחדר.
הזר היה מוכר פרחים מעט גס רוח ובלתי נחמד שהפיל כרגע ברחוב
כמה מפרחיו הטובים ביותר ולכן היה מעט עצבני בזמן שעלה לביתו
של אבא כדי לנסות למכור לו כמה פרחים יפים.
מה שיותר עצבן את מוכר הפרחים שלנו מאובדן פרחיו היקרים ביותר
היה שילד קטן פתח לו את הדלת.. הרי, איך הוא יכול לעשות עסקים
של אנשים בוגרים עם ילד קטן? ולכן, החליט לעצמו, רק כדי לשמח
לעצמו טיפונת את היום העגום שהיה לו עד עכשיו, הוא הולך לעשות
עסקים עם הילד הקטן. הוא פנה לאבא בחביבות ואמר לו שייתן לו
כמה שקלים מהארנק של אמא שלו ואז הוא יביא לו פרח יפה וגדול.
אבל אבא, אבא שלנו לא היה כזה פראייר.. הו לא.. לא אבא שלנו..
ולכן, הוא הלך לחדרו, פתח את הארון וגילה שם את מעילו הצהוב,
החדש והיפה שהוא כמעט ולא לבש. אבא לקח את המעיל שלו, חיטט
בכיסים, ומכיוון שלא מצא כלום שם את המעיל בשקית והביא למוכר
הפרחים, אתם מבינים, אבא נזכר בחמישים השקלים שסבתא שילמה בעד
המעיל וחשב שזה כמו כסף להביא למוכר בעד הפרח הגדול שהובטח לו.
המוכר כל כך התעצבן על הילד שלא הביא לו כסף, שהוא לקח את כל
הפרחים שלו וזרק לתוך הבית ואז ברח בצעקות. היו חסרים לו כמה
ברגים, למוכר הפרחים הזה..
אבל אבא רק שמח, הוא זכה בזר פרחים ענקי להביא לאמא שלו ומאז
חזר לאהוב את מעילו שלו מאז ועד היום.
מאז אותו יום לפני שלוש שנים אבא לא עזב את המעיל שלו. גם
בימים החמים ביותר תמיד היו רואים אותם מסתובבים יחד. כל
הילדים בגן החובה של אבא קראו לו "מעילון" ואבא אהב את השם הזה
כמעט כמו שאהב את המעיל שלו. המעיל הזה היה מעיל המזל שלו, ככה
הוא סיפר לכולם. ואם שאלו אותו למה זה מעיל המזל שלו הוא היה
מספר להם על כל המקרים שקראו להם יחד.
הוא היה מספר לאנשים ששאלו אותו על אותו יום חמישי שבו אבא
טיפס על העץ הכי גבוה בגן, נפל ממנו וברגע האחרון המעיל שלו
נתפס באחד הענפים שלו. וכך אבא ניצל, אחד הילדים קרא לגננת
שעלתה על העץ והצילה את אבא. אבל אבא, הוא היה בטוח שהכל בעזרת
המעיל שלו.  
הוא גם היה מספר לאנשים אחרים על אותו מקרה של יום שני אחרי
הצהרים. כשאבא נסע לים עם המשפחה שלו ואיבד את ההורים שלו.
ואז, בתוך הכיס של המעיל החביב שלו הוא מצא שקל והלך וקנה
לעצמו מסטיק. זה לא היה בדיוק איזה נס שהמעיל שלו עשה, אבל
באותו זמן אבא היה מאוד מודאג ורעב והמסטיק הזה העביר לו את כל
החצי שעה השלמה שהוא ישב וחיכה להורים שלו. מסתבר, שההורים שלו
קפצו שנייה לקנות גלידה ואבא לא שמע שהם אמרו לו לחכות. והכל,
הכל בעזרת המעיל המושלם והצהוב שלו. אבא אהב את המעיל שלו מאוד
והמעיל שלו אהב אותו בחזרה.  
ונכון, המעיל שלו כבר נקרע ונתפר מיליוני פעמים, הוא כבר לא
היה כל כך צהוב כמו פעם אבל הוא עדיין היה המעיל הכי נפלא שאבא
יכל לבקש לעצמו.

פרק שלישי - חיי מעיל במשפחה
אבא גדל. הוא הלך ללמוד בכיתה א', עבר דרך החטיבה ומשם לתיכון.
באוניברסיטה למד, עשה לעצמו איזה תואר או שניים ואפילו שירת
בצבא. כשהשתחרר מצא לעצמו עבודה ואיזו אישה אחת, סתם מישהי
שקראו לה אמא, התחתנה איתו. ואז אבא נעשה, איך לא, אבא. אחי
נולד ראשון לזוג המאושר, אבא ואמא, אחריו נולדתי אני, הילדה
הקטנה והחמודה ואחריי נולדו התאומים.. אבל הם באמת לא חשובים.
מאותו יום נהיינו משפחה לכל דבר. וכמו בכל משפחה היו לנו
בגדים. ולכל אחד מבני המשפחה היה מעיל, חוץ מלאבא, לאבא לא היה
מעיל, הוא תמיד שמר על המעיל שלו מגיל ארבע. זה נחשב המעיל שלו
ותמיד שהיה לו קר אבא היה מחמם את ידיו בעזרת המעיל, בגלל שמה
לעשות, אבא קצת גדל והמעיל פשוט לא עלה עליו יותר.
המעיל של אבא היה חבר מיוחד במשפחה שלנו. כל המעילים של בני
המשפחה היו תלויים אחד ליד השני בכניסה לבית ואילו מעיל הגשם
הצהוב של אבא היה תלוי על מסמר, לבדו, כמו כדי להראות מין יראת
כבוד, על הקיר במטבח ואף אחד, כולל אמא, לא הורשה לגעת במעיל
הצהוב והקדוש של אבא.    
לא שלא ניסינו, הרבה פעמים התאומים רצו למשוך ולקחת את המעיל
הצהוב, המטונף והקרוע מהמסמר שעליו הוא היה תלוי. אבל איכשהו,
כאילו בין אבא והמעיל היה מין קשר טלפתי, תמיד כשניסו לגעת
במעיל אבא היה מגיע ומתעצבן. עד שיום אחד נמאס לאבא להתעצבן,
הוא פשוט לקח את המעיל ותלה אותו כל כך גבוה שרק הוא יכל להגיע
אליו ומאז הפסקנו לנסות להגיע אל המעיל. אבל מאז שהוא נתלה
גבוה יותר החזות שלו נהייתה מאיימת כזאת, מפחידה ומשתלטת. מאז
שאבא תלה את המעיל גבוה, מרוחק משאר חיי המשפחה הכל התחיל
להסתבך. אמא ואבא התחילו לריב, החיים שלהם לא הסתדרו יחד
איכשהו. אבא הפך להיות יותר זועף מהרגיל, פחות חייכני ומאושר,
הוא היה מתעצבן על כל פנייה שפנו אליו והיה בכללית בן אדם רע
יותר.
אני הייתי היחידה מכל המשפחה שהרגישה שזה בגלל המעיל. הוא היה
תלוי גבוה, מרוחק, צחק עלינו, כאילו הוא שולט על המשפחה הזאת.
כאילו אבא הוא סתם בובה שלו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה
איתה. מאז ומעולם לא אהבתי את המעיל הזה והייתי מתרחקת מהמטבח
בקביעות, אבל מאז שכל המריבות האלה התחלתי לשבת לי הרבה פעמים
במשך היום ולתכנן איך אני יום אחד אגיע למעיל הזה ואזרוק אותו
לפח.
ואז זה הגיע, אמא ואבא התגרשו.

פרק רביעי - אני ואחי עוברים לאבא והמעיל איתנו עד שאחי
נעלם
אמא ואבא החליטו שנמאס מכל המריבות האלה, ופשוט קמו והתגרשו.
אמא נשארה בבית שלנו יחד עם התאומים ואני ואחי עברנו, יחד עם
המעיל כמובן, לגור אצל אבא.
בבית של אבא הייתה הרגשה קצת רעה. כלומר, תמיד אבא אהב אותי
יותר מאשר את שאר הבנים שלו. הוא תמיד קרא לי הנסיכה הקטנה
והיחידה שלו והוא אמר לי, שאחרי שהוא לא יהיה יותר אני אקח את
המעיל שלו ואעביר אותו לילדים שלי, והם לילדים שלהם, ככה
שהמעיל ישמור על המשפחה שלנו לנצח נצחים, אבל אני עדיין לא
הרגשתי ממש נחמד ליד המעיל הזה. לא היה לי נעים להגיד את זה
לאבא, הרי זה המעיל שהוא הכי אהב, ולכן תמיד הנהנתי בפרצוף קצת
חמוץ ואחרי זה הייתי יושבת לבד וחושבת על זה.
הבית היה תמיד מאוד שקט. אבא היה בעבודה רוב הזמן, ואחי היה
בבית ספר או באימונים שלו ואותי השאירו לבד בבית. אז תמיד
הייתי מביאה חברה הביתה והיינו יושבות ביחד כמה שיותר רחוק
מהמעיל ומשחקות בכדור, פעם אחת, אפילו הפלנו את המעיל של אבא
מרוב משחקים והמעיל נפל על הרצפה באוושה קלה של רוח מאיימת
והכדור נחת בדיוק עליו. כשאבא חזר הביתה וראה את המעיל על
הרצפה הוא מיהר לתלות אותו בחזרה ואז הלך וצעק על אחי, הוא חשב
שזאת אשמתו, הרי אבא לא ידע שאני גם משחקת בכדור לפעמים. אחי
נורא נעלב מהעניין הזה שאבא לא האמין לו שזאת לא אשמתו וברח
מהבית. במרוצת השנים גילינו שאחי ברח לבית של אמא וחי שם את כל
חייו בסתר ובאושר, אבל באותו רגע אבא לא דאג לו במיוחד. הוא
היה כעוס ביותר בקשר למעיל ושמח שיהיה לו שקט ממשחקי כדור.
ומאז הבית נהיה רק יותר ויותר שקט והמעיל הפך להיות יותר ויותר
מאיים על הבית הקטן שלנו ביחד.

פרק חמישי - החלום ושיחת הנפש שלי עם המעיל
לילה אחד, כשהייתי בת 15, ישנתי במיטה שלי וחלמתי חלום די
מוזר. חלמתי שאני יושבת בכיתה מול מבחן ובמבחן כתובה שאלה אחת
בעט אדום נוטף:
"אם היית יכולה לקחת רק משהו אחד לאי בודד מה היית לוקחת?"
ולידי, בחלום, היה עט אדום שפתאום התחיל לקפץ לו על הדף ורשם
באותיות כמעט בלתי מובנות, כאילו נרשם על ידי אדם ממהר וחסר
זמן. לאט לאט התברר לי הכתוב:
"את מעיל הגשם הצהוב של אבא"
ואז החלק הזה של החלום התחיל להתערפל וכשהתעוררתי הייתי עדיין
בתוך החלום, הייתי על אי בודד קטן באמצע הים ולידי נח לו המעיל
של אבא, והוא היה חדש ונקי, בניגוד לאיך שתמיד זכרתי אותו.
והמעיל דיבר, בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה באמת המעיל דיבר,
חשבתי שזה סתם קול, אבל הסתבר שהקול בקע מהמעיל עצמו, מהכיס
השמאלי למטה, ליתר דיוק. המעיל שאל אותי מה שלומי, ואיך החיים
שהוא יצר לי.
אמרתי למעיל שאני שונאת אותו, שאני מפחדת ממנו ולא מבינה אותו,
שאלתי אותו למה, למה הוא כאן, מה המטרה שלו אצל אבא וכמה זמן
הוא מתכוון להישאר. שאלתי אותו למה הוא כזה מפחיד, למה הוא
נראה כאילו הוא משגיח על הבית שלנו, למה הוא אף פעם לא נראה לי
ידידותי ולמה הוא כל כך חשוב לאבא, שאלתי אותו עוד כמה שאלות
אבל כל הדיבור הזה התחיל להתבלבל עם הדמעות שזלגו לי מהעיניים,
התחלתי להרגיש טעם מלוח של דמעות וים בפה שלי ולפני שהספקתי
לשמוע את התשובה של המעיל כל הים מסביבי עלה על גדותיו והטביע
אותי.
התעוררתי כשהכרית שלי רטובה לגמרי וגם העיניים שלי, ניחשתי
שסתם בכיתי תוך כדי שינה ונשמתי עמוק כדי שהחלום יתנדף לי
מהראש. הוא לא התנדף עד שבוע אחרי זה. כל הזמן במשך אותו שבוע
צצו לי חלקיקים מהחלום בכל מיני מקומות. לרוב כשהייתי ליד
המעיל. חשבתי על החלום ההוא כל כך הרבה והחלטתי יום אחד פשוט
לדבר עם המעיל. הרגשתי קצת פסיכית בקשר לזה אבל אמרתי לעצמי
שאחרת החלום הזה אף פעם לא יתנדף ממני. אמרתי לעצמי שאם אני לא
אבהיר את העניין פעם אחת ולתמיד אני אף פעם לא אהיה בן אדם
שלם.
אז באתי למעיל ושאלתי אותו בקול רם, יום אחד כשאבא לא היה
בבית, למה?
והוא ענה לי. הוא פשוט אמר לי שהוא יותר חזק ממני, שאבא אוהב
אותו יותר ממני. ואז הוא צחק, ולא צחוק של מכשפות, צחוק קליל
כזה, צחוק של תינוקות.
מאז לא חזרתי לדבר עם המעיל הזה.

פרק שישי - אני והמעיל נשארנו לבד ואז אני משריצה
יום אחד אבא פשוט התפגר. לא, סלחו לי, באמת לא יפה לדבר ככה.
אבא שלי מת מהתקף לב כשהייתי בת 23. נשארתי אני לבד בבית
המאיים הזה עם המעיל שתלוי למעלה וכאילו שולט בחיים שלי מבלי
שאני אדע.
לפני שאבא מת הוא אמר לי שוב לשמור על המעיל הזה כמו שאני
שומרת על הארנק שלי ואף פעם לא להוריד אותו מאיפה שהוא תלוי.
אבא תכנן שהמעיל הזה יישאר רכוש של המשפחה שלנו תמיד. ממש לא
אהבתי את הרעיון, ואת המעיל גם לא אהבתי. לא סבלתי את התחושה
של לחיות לבד עם המעיל הזה בלי אבא, עד עכשיו זה עוד איכשהו
היה נסבל. אבל מרגע שאבא מת המעיל תפס חלק גדול במוח שלי,
במחשבות שלי, ברצונות שלי. הוא פשוט השתלט לי לאט על החיים.
כשהייתי נוסעת לחופשות מהבית תמיד עלתה בראש שלי מין מחשבה
קטנה של "מה עם המעיל" ואז הייתי עונה לעצמי בצחוק "מה אכפת לי
ממנו, שיישרף".
לא יכולתי לסבול יותר משנתיים שלוש לחיות לבד עם המעיל, אז
התחתנתי. פגשתי לי איזה מישהו חביב שדי חיבבתי והייתי איתו
בקשר. הוא עבר לגור בבית שלי ואחרי חצי שנה התחתנו. לא אהבתי
אותו במיוחד, אבל הוא היה הדבר השני שהעסיק את המחשבות שלי,
אחרי המעיל כמובן, אז שכנעתי את עצמי שאני בעצם מאוד אוהבת
אותו ואני לא מודעת לגמרי לעובדה.
גם נולדו לנו ילדים, בכמויות, מיליוני ילדים. בהתחלה זאת הייתה
ילדה קטנה וחמודה עם עיניים ירוקות ושיער ג'ינג'י ואחרי שהיא
נולדה גיליתי שכשאני בהריון אני לא יכולה לחשוב על המעיל. אני
עסוקה בלחשוב על הילד שעתיד לבוא. ולכן הולדתי עוד ועוד ילדים.
בעלי לא התנגד, כל תירוץ לקיים איתי יחסי מין, ועוד בלי קונדום
היה אחלה בשבילו.
הילד האחרון שהולדתי היה בגיל שישים שתיים. הולדתי אותו ואז
פשוט הרגשתי שאני לא אוכל יותר. הגוף שלי היה מלא בסימני מתיחה
מהלידות הקודמות, היו לי מיליוני מקרים של מוות קליני, והבטן
שלי כבר לא הייתה רזה כמו פעם, אז הפסקתי עם זה. וחזרתי לחשוב
על המעיל.

פרק שביעי - אני מתאבדת והדור הבא מגיע
בגיל שישים ותשע, כשהילד הצעיר ביותר שלי היה בן שבע והילדה
המבוגרת ביותר שלי הייתה בת ארבעים ושלוש התאבדתי. היו לי אחלה
חיים, אני מודה בזה, למרות שכל חיי הייתי עסוקה בהחלפת חיתולים
וחינוך מיני היו לי חיים נחמדים. מגיל עשרים וחמש והלאה כמעט
ולא חשבתי על המעיל הזה וברגע שהפסקתי ללדת הכל חזר אליי, וזה
חזר אליי בכזאת בוכטה ענקית שלא התמודדתי עם זה ופשוט עליתי
לגג וקפצתי.
כל הילדים עזבו את הבית. בעלי מת ורק ילדה אחת נשארה בבית.
הילדה הזאת שלי גם התחתנה, ילדה ילדים ועכשיו הם מילאו את הבית
שלי שוב, כמו בימים הטובים כשהייתי חיה. הם צעקו וצרחו והיו
פשוט נפלאים. הייתי יושבת למעלה, במקום הקבוע שלי ומסתכלת
עליהם ומחייכת לעצמי. אחרי שמתתי הנשמה שלי ניסתה לעלות למעלה,
לשמיים ונתקעה במעיל והוא תפס אותה ולא נתן לה לעלות. אז היא
נשארה שם. ומאז אני והמעיל היינו מנהלים שיחות נפש כמעט כל
יום. הוא תמיד הרגיש שהוא יותר חשוב ממני. הוא חשב שהוא כזה
חכם כי הוא היה הרבה יותר ישן ממני, הוא הודה בפני שכשאבא קיבל
אותו בפעם הראשונה הוא היה כבר די ישן, והוא סיפר לי שעכשיו
הוא כבר ענתיקה ויש לו חכמת חיים של שנים מרובות. הוא תמיד היה
משוויץ בשני נושאים. הוא היה משוויץ בעובדה שהוא יותר חכם ממני
ובזה שהוא צהוב ואני לא.
בזה הכי קינאתי.. מאז ומתמיד אהבתי את הצבע צהוב, אבל חייתי עם
העובדה, למרות שהרגשתי באמת פחות חכמה לידו, עם החיוך הזדוני
הזה שלו שתמיד צחק עליי.

פרק אחרון - ובו מגלים מי הכי חשוב בסוף
המשפחה של הילדה שלי החליטה לעבור דירה יום אחד, ככה סתם. הם
ארזו הכל, נסעו, ולא חזרו. אף אחד לא בא לחיות בבית הזה ואפילו
את המעיל הם שכחו, במקום שלו, תלוי על המסמר שלו במקום הקבוע
שלו.
ואני הייתי מאושרת, סופסוף הראיתי למעיל הצהוב האידיוט הזה מי
יותר חכם. הסתכלתי עליו בחיוך ענקי ושאלתי אותו: "נו, אתה
עדיין חושב שאתה חשוב משהו למשפחה שלי?"
באותו רגע הוא שחרר אותי, הנשמה שלי עלתה למעלה לשמיים והמעיל
נשאר לבד.
שנים אחרי זה המעיל נשאר תלוי בבית השקט לבדו עד שיום אחד הגיע
טרקטור ענקי והרס את הבית. והמעיל של אבא, הוא נקרע ונהרס
ונקבר תחת כל החול הכבד. ואני? אני ישבתי למעלה במקום שלי
וגיחכתי.