כאילו על מנת להקניט, בדרכי חזרה, התחלפו בזה אחר זה
הרמזורים לאדום.
לא ברור היה לי אם שמשות רכבי התכסו אדים מהפרשי המעלות בין
פנים הרכב לקור העז בחוץ, או שמא כעסי הרב ותחושת הנבגדות עשתה
זאת.
עצרתי רכבי לצד הדרך ,פתחתי את החלון ונתתי לרסיסי טיפות הגשם
להרטיב פני שכוסו ממילא בנתיבי דמעות מרגע הכנסי לרכב.
הבילבול הגדול שחשתי עתה, לא איפשר לי לעשות סדר במחשבותי ובטח
לא להגיע כדי החלטה לגבי המשך דרכי והתנהגותי.
בזה אחר זה עלו וחזרו במעומעם תמונות תמונות מפגישותנו בחודשים
האחרונים, עצמתי עיני וניסיתי להזכר בכל אותם פרטים קטנים
ומתמיהים, שלא השתבצו לי אף פעם במצרף. לאורך כל התקופה שכנעתי
עצמי שפחד הנטישה משתלט עלי שוב ומשתק עשייתי ויכולתי לתת
מעצמי לעצמי יותר,
או כל נתינה אחרת לטובת הקשר הזה.
לא אחת, מצאתי עצמי חשה שאין זה כלל אפשרי שאהנה כל כך, שאכן
אתה שלי, שמילותיך אכן אמיתיות ומכוונות אלי ועוד ועוד.
בדרכי לאותן פגישות קסומות ,הייתי מאלצת עצמי להרגע ולתת לגופי
לומר את דברו ולשמוח על כל אותם רגעים גנובים, חוויתיים.
לעיתים מבטי הצטלבו עם אלה של נהגים, שעצרו בסמוך אלי ברמזורים
וחיוך רחב על שפתיהם, משוכנעת הייתי שחזותי והחיוך הרחב שננסך
על פני, חשפו אותי וסומק עז הציף גופי.
בטוחה הייתי שגופי בתנועתו מסגיר עשייתי, ששקיפותי כה רבה, שכל
המביט בי ומחייך, קורא אותי ומשתתף בסודי הגדול, פרחתי והקרנתי
לכל עבר ולא היו מאושרות מחברותי, רוצות טובתי, אך היה זה טוב
מכדי שאאמין שזה אכן קורה לי, איתי.
כבעבר גם כעת נוכחתי בעובדת היותי תלמידה טובה וממושמעת
שהשיגיה הולכים ומשתפרים, הולכים ומרקיעים ואכן נשקתי לשחקים
ונצרתי רגעים אלו במשנה זהירות, נהנת הייתי ומתכחשת בו זמנית
להיותי מאושרת, שלמה עם עצמי ועם עשייתי אך חוששת מהתקשרות
רגשית יתרה.
והמפץ הגדול... הגיע, והתחזיות... אכן התממשו ולא היה בכך כלל
ועיקר, נבואה שהגשימה עצמה, אלא כורח מציאות. זה קרה ממש כך
לקודמותי זה יקרה מסתבר גם לבאות אחרי הסקתי וחתמתי פרק זה
בחיי.
לפתע מצאתי עצמי מחייכת לעצמי בחיוך ציני מלגלג, "נו באמת"
אמרתי לעצמי "לו לפחות היה ממציא תירוץ מקורי יותר ופחות
שחוק." ברור היה לי שאותן חומות שקופות שבניתי סביבי יאלצו עתה
לעמוד במבחן הזמן והמציאות, אותן חומות שמנעו ממני להיחשף
במלוא היותי, שנתנו ממני לעצמי במידות
מדודות ומחושבות, אותן שלא התנפצו גם ברגעי שיא, אצטרך להם כעת
כמעטפת רכה ומגוננת.

פנס העיר את פני וגרם לי לפקוח עיניים, שוטר בתפקיד עצר רכבו
לבדוק מהות הרכב החשוד שעצר בצד. "שלום גברתי"  אמר  "הכל בסדר
איתך?" הוסיף ושאל, "כן , אל דאגה , עצרתי על מנת לנוח מעט,"
עניתי תוך סיכוך עיני בידי, מאורו הטורדני של פנסו החזק.
"בטוחה שלא זקוקה לכלום?" המשיך בחינניות בולטת "זקוקה...?
בהחלט זקוקה" ציינתי בקול חנוק טרום בכי. התנעתי רכבי, שלחתי
חיוך מאולץ והמשכתי לביתי.
לאורך כל יתרת הדרך, חשבתי ביני לביני, האם ה "הגל הירוק"
שקדמני עתה ברמזורים מרמז לי על המשך דרכי או שמא צירוף מקרה
הוא.

לטלפון שצלצל בביתי אם הכנסי, לא מיהרתי לענות, הכנתי לעצמי
ספל גדול של קפה חזק, התיישבתי בכורסתי הנוחה והבטתי במכשיר
המצלצל בעקשנות.


7/4/02