כמה אופייני לישראלים להתרברב ולומר: "לי זה לא יקרה"
או לנשים שבחבורה , לרצות ולהאמין שאכן כך הוא .
אבל לי ,למרות הכל זה קרה , לאורך כל התקופה עמלתי קשה
על חשיבה הגיונית , על הפרדת רגשות עודפים מהקשר המיוחד
הזה , על ויסות וסינון מחשבותי אודותיך במהלך שעות היממה ,
אך לשווא .
שיחותנו , עשו את ההבדל , עשו את הצפוי מראש לבלתי נמנע .
תחומי העניין המשותפים והמשיקים , גררו אותנו לשיחות עומק
ואתגר , חידדו הקשר והפכו הפגישות המתוזמנות , לזמן איכותי
מהסוג שכמותו לא חוויתי קודם , יותר ממחצית שנות חיי , מהסוג
שעושה את ההבדל בין הצהרותי ותגובותי , בין הכרותי את עצמי
טרום הכרותנו לאשה שחשפת מתוכי .
וכאשר יגורתי בא לי , אני החזקה , זו שתמיד בשליטה , היועצת ,
המנחה , השקולה והריאליסטית , נתתי לעצמי דרור לפרגן לדמות
שבאור זרקוריך עלתה וצצה מרבדי שכבותי , לדמות שנדחקה
לתחתית סדר העדפותי , הוסטה ונכנעה .
וכמו נגסתי מעץ הדעת , הוארו כל אותם , שמעודי לא ידעתי דבר
קיומם .
בחולשתי נמשכתי אל רחישת החיים , נגסתי מהם ונכוותי , טעמתי
מהם ומאנתי לעכל אותות החך , אותם שזעקו "עוד" .
לא השכלתי לחפון אורה זו והשלכותיה , להכיל אושרי למען לא
יגוע ויגור .
הרתיעה הכבושה לצד העדר היכולת לזרום עד כלות , הובילוני
לדרוש נתק ולאלתר , לגדוע את שאך זה עתה נבט , להסיט מבטי
למען לא אסומא בסנוורים ואקרוס .
נוברת כעת בתבניות חיי ונמקה בריק , רואה קצות עלבוני כי
רב ומתבוססת בדממה .
במרחק זמן שואלת עצמי , כלום מנחתי לא דחקה שוב אושרי
לטובת האוחזים בשובל בגדי ונהנים מ "יציבותי" .
שואלת ויודעת , שואלת וטומנת ראשי כיען , למען לא אשמע
עצמי עונה בכנות ואדום לנצח .
12/5/02 23:55 |