קריאת העורב הטורדני , שקבע מושבו על עמוד חשמל מול מרפסתי ,
חזרה ונשנתה אין ספור פעמים , חזרה והרגיזה , חזרה וניתקה
מחשבותי והגיגי .
נכנסתי והגפתי התריס תוך הפעלת מאוורר התקרה והצמדת זוג
אוזניות לרקותי , התמסרות לצלילים הרוגעים , שבקעו בשקט מלטף
ואפס עשייה .
ימים רבים חיכיתי לשעות אילו של רוגע והתמזגות בלתי מתפשרת עם
אהבותי הקטנות והמזינות .
השקט שבקע מכתלי הדירה לצד ניתוקי מכל מכשיר שיכל לקשר אותי
אל מחוץ לאי השפיות שהתבצרתי בו , נתנו את אותותיהם .
באי סדר מופגן פוזר העיתון על שטיח החדר , דיסקים בסגנונות
שונים,
הונחו בערבובייה ומחוץ לאריזתם לצד כוסות חצי מרוקנים מתוכן
וממשקאות דהויים .
"שיר שחלמתי על פראג
שיר שחלמתי על פראג ... " נשמע ממכשיר ההקלטה , בביצוע
מחודש של להקת "רוקפור" ,
"שם השחר עוד יבקע , שם השחר עוד יבקע ... "
הובטח בשיר , ואכן השחר בקע על פראג , בקע ופתח בפנינו את שערי
העיר הרומנטית והקסומה ביותר במזרח אירופה .
עצמתי עיני ואיפשרתי לעצמי להפליג עם זכרונותי אל אותן סמטאות
ססגוניות של עיר מכושפת זו , שעשתה מהפכה כה
גדולה בחיי , שעקרה יסודותי האיתנים והותירה אותי עם צלקת לצד
חוויות , שכמותן לא חוויתי טרום נסיעתי המיקרית אליה .
חוויות שהמחישו לי את מידת נשיותי ויכולתי גם לקבל , להרגע
ולפרגן לעצמי לראשונה בחיי .
"מה איתי , מה איתי , מה איתי ... לא מסתדר עם עצמי.
מה איתי , מה איתי , מה איתי ... איפה שכחתי את שמי . "
נשמע השיר הבא בדיסק .
"לא יודעת למה
לא יודעת איך , איך ומה,
רק רוצה לברוח ,
מה זה קרה לי
טוב לי או רע לי.
תגיד לי ... "
המשיכה לשיר בנועם זמרת צעירה , ואני חשבתי לעצמי , "בת כמה
היית , אם בכלל , כששיר זה הושמע אין ספור פעמים ברדיו ,
בביצועו המקורי ? " .
אספתי עצמי בכבדות לא אופיינית וגררתי עצמי אל מכשיר ההקלטה
להחליף דיסק , תוך כדי כך נפל מבטי על ההקדשה בגב האריזה של
דיסק זה, שהתנגן לו מספר פעמים ברציפות "בחזרה לשבלול"
שמו .
אכן חזרה , אכן חזרה לאחר תקופה ארוכה של השתבללות בעצמי
והתנתקות מהסובבים אותי , חשבתי לעצמי , תקופה שגזרתי על עצמי
תענית חברתית , סביבתית , התפתחותית , תענית שדאגתי
להקפיד לפיה עד אחרון האיסורים , עד אחרון הסיגופים , עד כדי
ניטרול עצמי מכל מקור חיות והנאה .
"כלום אעמוד בהחלטתי לשים הכל מאחור ולהמשיך הלאה ?" חשבתי
לעצמי , "היתכן שזיקקתי כל המשקעים שגרמו לשקיעה ממושכת זו ?
" .
"לך האחת" נכתב ביד רועדת , ללא חתימה , ללא פירוט .
הקדשה קצרה שאמרה הכל ולא כלום , שגרמה לי בזמנו לחוש את
שובל השמיים באצבעותי ועתה הפכה עבורי לשקופה וצינית .
את שעות האיכות הללו , של עצמי עם עצמי , אירגנתי לי בקפידה
רבה , צאצאי פוזרו בין מכריהם , לחברותי סיפרתי שהזמנתי לעצמי
"צימר" לסוף שבוע בצפון , את התריסים הקפדתי להשאיר מוגפים ,
על מנת לחסוך לעצמי ביקורים לא רצויים משכנה זו או אחרת ונתתי
לעצמי דרור , לשמוע סוף כל סוף , מוסיקה שאני אוהבת , ללא כל
צורך להתנצל , או להתברג בין יתר הז'אנרים הווקאליים
והצורמניים שנשמעים פה בכל שעה אפשרית .
זה לא מפליא איפוא , שהיה זה העיתוי המתאים לאוורר גם תמונות
ישנות עם סיפורים שנצרבו בבשרי והוטמנו היטב בתיבת הפנדורה
האישית שלי , תמונות שמספרות דרך עין הזום והצמצם , יותר ממה
שאוכל אי פעם לשתף את יקירי ברגעים מיוחדים אלה , תמונות
היוצרות מצרף חיים .
אגדתי חזרה צרורותי והטמנתי אותם חזרה אי שם , אגדתי תוך הוספת
עוד מקטע , כבד משקל , שטוב יהיה להטמינו לנצח בין כל אותם
שהשתיקה יפה להם ורק הזמן יוכל להביא מהם מזור לנפש , לנפשי .
11/5/02 12:20 |
