יש כמה סוגים של מלאכים, ככה שימי סיפר לי, הוא אמר שיש את
הבטלנים, האהובים על אלוהים שלא עושים כלום כל היום חוץ מלרבוץ
בגן-עדן.
ויש גם את הפחות אהובים. אלה שאלוהים כל הזמן שולח אותם לעשות
משימות בשבילו בארץ, שימי קורא להם מלאכים זוטרים. גם הוא היה
כזה.

פעם אחת אלוהים החליט לבדוק את השכן שלי, דורי. הוא ראה כל-כך
הרבה פשע ורוע לב בנשמה שלו, אז הוא רצה לבדוק אם הוא יהיה
חייב להתחיל מהתחלה.
כן, בדיוק כמו בתיבת נוח רק בהרבה יותר קטן ועל אנשים יחידים.
אולי אתם לא שמים לב אבל זה קורה כל יום, אלוהים פשוט מחליף את
כל הנשמות המלוכלכות של האנשים הרעים בנשמות טהורות שעוד לא
התלכלכו. עד שגם הן מתלכלכות...
בכל מקרה, הוא שלח את שימי, שהיה מלאך זוטר, למטה בתחפושת של
אישה זקנה. שימי היה אמור לבקש מדורי שיעזור לו לחצות את
הכביש.
אם דורי יסכים, אז אלוהים יכול להתחיל לדאוג לדברים אחרים, אם
הוא לא יסכים וילך או סתם יברח אז זה אומר שלנשמה שלו יש עוד
כמה זמן עד שהיא תתחלף ואם הוא יזיק לשימי, כמו שאלוהים היה
בטוח, יפגע בו או יזרוק אותו לכביש, אז זה אומר שהגיע להחליף.

אז שימי ירד למטה, הוא כל-כך התעצבן על אלוהים כי זאת הפעם
המיליון בערך שהוא שולח אותו למשימות המעייפות האלה. הוא הלך
מהר לחפש את דורי כי אפילו לשלוח אותו לכביש שבו הוא צריך
להיות אלוהים לא עשה.
ראיתם פעם זקנה רצה? והיא לא נראתה זקנה בת שישים או שבעים,
אלא ממש מבוגרת, בת מאתיים או משהו כזה. אני לא שמתי לב לאותה
זקנה כשעברתי שם, והיא נתקעה בי, כנראה בטעות ונפלה לרצפה.
אמרתי סליחה וחייכתי אליה, והייתי בטוחה שדמיינתי באותו יום,
אבל לרבע שניה במקום הזקנה הזאת ראיתי נער מדהים שחייך אליי
בחזרה. מאוחר יותר, שימי סיפר לי שרק כשהמלאכים שנמצאים למטה
מחייכים מתוך רגש עמוק אז אפשר לראות מי הם באמת.
אז היא חייכה אליי ומיד קמה, ניקתה את עצמה, והמשיכה לרוץ.
חשבתי לעצמי שזה מאוד מוזר, שזקנות לא רצות, אבל יותר מכל
חשבתי שהבחור ההוא נראה ממש טוב! אבל מיד אחרי זה המחשבה
היחידה שעלתה לי בראש היא שברור שאני משוגעת.

כמה ימים אחרי האירוע הזה, פגשתי את דורי והוא לא פתח לי
החזייה כמו תמיד. שאלתי אותו מה קרה לו, והוא אמר שכלום ושהכל
בסדר... כנראה שבאמת הייתה לו נשמה מלוכלכת.
באותו יום אחר הצהריים ראיתי ילד קטן שהכדור שלו נפל לכביש
והוא התכוון לרוץ אחריו בדיוק כשמכונית עברה שם, בעל המכונית
עצר, הרים את הכדור וזרק אותו לילד. שחייך אליו ואיכשהו שוב
ראיתי את אותו בחור חתיך עומד במקום הילד.
עכשיו באמת הרגשתי מטומטמת, מה קורה לי? למה אני מדמיינת אותו
בכל מקום?

לפני שבועיים בערך ראיתי את שימי בפעם השלישית, ראיתי אותו
בתור הומלס בצד של הבנק בעיר. אצלנו בעיר יש הומלסים קבועים,
ואף פעם לא ראיתי את ההומלס הזה. הוא הסתכל עליי וביקש ממני
קצת כסף, אבל לא שמתי לב אליו באותו רגע ועברתי אותו בלי
להסתכל. כנראה שהוא הסיק שאני צריכה נשמה חדשה כי ברגע שאחרי
הרגשתי כאילו ברק פוגע בי, נפלתי על האדמה וההומלס עמד מעליי
וחייך אליי, ואז ראיתי אותו שוב, בפעם השלישית, את הבחור
החתיך, ממש שניה לפני שמתתי.

ואתם בטח לא מבינים ושואלים את עצמכם, למה מתתי? הרי בסך הכל
החליפו לי את הנשמה.. אבל מה מסתבר?
אלוהים התחיל לשווק סוג חדש של נשמות, טהורות הרבה יותר,
ונשארות טהורות להרבה יותר זמן. והוא שלח לי נשמה כזאת. אבל
אני הייתי אלרגית לסוג החדש של הנשמות האלו. ומתתי. גם אני
חשבתי שזה מוזר, הרי נשמות זה משהו שאי אפשר להרגיש, אז איך
אפשר להיות אלרגיים אליהן? אבל מסתבר שאפשר ועוד איך אפשר.

אז עכשיו אני כאן למעלה, אלוהים בחן אותי והוא כל-כך הצטער על
מה שקרה לי שהוא החליט שאני אהיה המלאכית האהובה ביותר שלו
ושכל היום אני אהיה בגן-עדן ושמלאכים אחרים ישרתו אותי ויהיה
לי כיף.
הייתי אמורה להיות מרוצה מהסידור הזה, וגם הייתי. אבל מאוד
רציתי לראות את שימי. יום אחד הוא הגיע, הוא בא אליי כדי להביא
לי עוד כרית כי כאב לי הראש באותו יום (הכל בגלל האלרגיה הזאת
שדפקה לי את הראש) והוא הגיע, הסתכלנו אחד על השניה ומיד
זיהינו אחד את השני.

שימי סיפר לי את הסיפור שלו. ואני, בגלל שיש לי פרוטקציות אצל
אלוהים, ביקשתי ממנו שיפסיק לשלוח את שימי למשימות. ועכשיו,
מאז ועד היום אני ושימי ביחד והוא מודה לי כל יום על מה שעשיתי
בשבילו. אבל בסך הכל זה בגללו, כי אם הוא לא היה מתבלבל,
אלוהים לא היה שולח לי נשמה ואז לא הייתי מתה ומגיעה לפה
ועוזרת לשימי. מוזר איך שדבר מוביל לדבר אחר.