תבטל את הקבועה הבוקר, אני רוטנת לתוך השפורפרת , למה? הסדרן
מופתע בעברית רצוצה, המממ, אני פשוט לא מרגישה טוב הבוקר, אני
משקרת ... תרגישי טוב, המונית תחכה לך ביום ראשון כרגיל, אני
מנתקת ושוקעת בבוקובסקי עב הכרס.
קיבוע השגרה הוא שורש כל רע, עצם הידיעה המוחלטת שהשמש תזרח,
שהשקיעה תתמיד לערוב, הופכת בי ומעלה בי תחושת קבס.
היום הזה יזדחל לו, בין שינה נוצתית מחוייכת וחוסר מעש פעיל,
מישהו חשוב אמר פעם, למהר לאט ואני נשמעת לצווי וממהרת לשום
מקום.  

החלטה רגעית, היום אנצל את החופשיות הזמנית שלי ואסדר את
הארון, אני כל כך טסטסטרונית כשזה נוגע לסדר שזה מדהים.
באטיות מייגעת אני מוציאה את כל הבגדים ועורמת אותם כאוטית, על
המיטה החמימה שנזנחה בפועל מעשי בלתי חסר בעליל.
אני נוברת בארון לעומק, חוקרת היטב את דפנות העץ שלא הותרתי
כלום מאחור, שאין שלדים נסתרים ולבסוף רווחת באנחה בלתי
רצונית.

למול הארון הפעור, נהדפת לפתע לתוך החלל המעוייץ, נדחפת עמוק
עמוק לאפלולית הארון, נחתכת במדפים, פנים, חזה, בטן וגפיים,
כמו הייתי שפנפנית שנחלצה מכובע קסמים והוסגרה בינות תיבה
מלבנית, בושרת לפליחת להבים.
משב רוח קריר פוגש גוף שאוחד מחדש (ירושלמיות איברים שכזו,
מתאחדת ומתפרדת לפרקים), מביטה נוכח כפור ירוק עד, אל מול קו
אופק מחודד מחטי אורנים.

שללגגג, שלללגגגג, שללגגגג, מזדחלת מכשפה על עקבי דוקרן, שיערה
הכחול נופף ברוח הקרירה, היא מחייכת אלי חיוך בצחות עננית
סוגסטיבית. השמיים מקדירים נפצם נשבר, עומדת להתחולל סערה ואני
בכלל לא פוחדת מסערות ומכשפות כחולות.
כחולה מתבוננת בי בקפאון מעוקל, היא נושפת בביטול שאני כלל לא
מהוגנת ככה בתחתונים וחולצה להקפאה קרחונית ושהיא בכלל לא
חושבת לטרוח בענייני, ואיך אני מעיזה להתגלם ככה בעולמה ובכלל,
איך לא קר לי לעזאזאל? אני אומרת לה, שזה עניין גנטי, חמימות
דמית שכזו שמונעת ממני מגע של קרירות והאם יש כאן קוד לבוש
מחייב?

כחולה מטה צווארה להיטיב התבוננותה בסערה הקרבה, מתעלמת
לחלוטין משאלתי היא מקמטת את אפה וממלמלת שזה לא מריח טוב...
שלגגג, שלגגגג, שלללגגג היא שבה להזדחל רחוק ממני.
אני לא מוותרת בקלות, אני רצה ברגליים יחפות אחריה צועקת לה
להמתין לי, היא עוצרת ואני מצמצמת רווחים. תודה, אני אומרת
ועכשיו לאן ? היא לא משיבה לי ומוציאה בינות גלימת החושך שלה
זוג מגפי דוקרן ומגישה לי אותם.
אני ממגפת חודים דוקרניים ושלגגג, שלגגג, שלגגגג, מזדחלת
לצידה.  היער הקפוא, מתחיל לרחוש חיים מאובנים, גמדים מצונפים,
איילים כרותי קרן, צפרדעים שהוקפאו במתח קפיצה, עיט פרוש
כנפיים תלוי על בלי-מה קפואה וכפור אריות לבן דומם בשאגה.

אני שולחת בכחולה מבט בוחן, היא עוטה קמטי זעף וסולדת בנשיפה
חדה אש כחולה שמלחכת בקפאון רעש זורם. השאגה הולמת בי,
והקפיצות מושלמות בצפרדעיות ירוקה, ואודם אפים צונף בגמדים,
וקרניים מעלות ארוכה ומשק הכנפיים לוטף בי בלי לשאול. אני
מחייכת לי ולה וחושבת שאולי היא חוזרת למוטב. היא מביטה בי
ואומרת לי שתמיד הייתה כזו ושהקפאון הזה הוא לא שלה, זה קיפאון
אנושי, מיצגי, מוזאוני שכזה.
כך למשל היא טוענת, שאת הגמדים הקפיאו אנשים עם גינות, את
הצפרדעים מתחו בשיעורי ביולוגיה, את הקרניים כרתו אימפוטנטים
לצרכים אפרודזייקים,  את העיט הקפיאו הורים לשמש כמובייל
לתינוק החדש ואת האריות הקפיאו בחוצות העיר ככה סתם, ושבכלל
מתכוונים למכור אותם במכר ומקח פומבי.

אני מחייכת וחושבת שדווקא נהדר לי בעולם של הכחולה,  נטולת
אינטרסים הומניים מקפיאים שכאלה. אני שואלת אותה אם אני יכולה
להשאר, היא כוחלת לי בחיוך מריר ומנידה לשלילה.
ושוב אני חוזרת להחתך בעצים ממודפים, פנים, חזה, בטן וגפיים,
שוב רוקמת איברים ביציאה לעולם המוכר והידוע. אני נושמת אוויר
חם ומתבוננת בערימה הכאוטית שהותרתי מאחור ומחליטה להחזיר אותה
במתכונת הקסם הכאוטי שבה, לתוך הארון.