"את בטח צוחקת עלי!" אני מודיע בקול רם. את, בשיא הנונשלנטיות
ניסית להרגיע אותי, דיברת אליי מילים חכמות כמו מנסה להתחמק.
את מאוהבת בו או לא (חושב לעצמי).
בשלב הזה של השיחה אני כבר מנסה להסביר את עצמי, מדבר אלייך
בטון יותר רגוע אבל גם הרבה יותר פגיע:
"אתם הרי לא מצפים שאני אספיד מערכת יחסים שעוד לא התחלתי,
נכון?"
"זה לא מה שאמרתי!" את עונה בחריפות "אני רק אומרת שאם אתה כבר
בוחר להעלות את הנושא הזה אז כן, קורה ביני לבינו משהו. כרגע
זה המצב. וכששאלתי אם תנסה להיות עם הבחור ההוא, זה פשוט נשמע
לא טוב, זה הכל... אתה לא יכול לבטל את מה שאני אומרת בגלל
שאני חסרת טקט."
באותו רגע חשבתי לעצמי על הערה שנונה- שאני לא יכול לבטל אותך
בגלל שאין לך מקש DEL  אבל אם אני אגיד את זה, אני כבר לא
אוביל בוויכוח. ואז, צצה במוחי הברקה, נעמדתי דום וקראתי:
"חברים יקרים התכנסנו כאן היום על-מנת ללקט מילים אחרונות על
מערכת היחסים שלי שמעולם לא התקיימה", לקחתי הפסקה קצרה כדי
שתוכלי להגיב לי באיזה הערה מתוחכמת ומיד המשכתי "אמנם מעולם
היא לא הייתה בשליטתי, כיוון שנתתי את הסמכות עליה לאנשים
אחרים, אך אהבתי את הרעיון שאני הוא האדם שהרגיש אותה".
המבט הזה בעיניים שלך שאני כל-כך אוהב, חצי רחמים חצי כעסים,
כבר שבוע המבט תקוע בראש שלי ויוצר הרגשת סימפוזיון אדירה.
עכשיו, הרגשת הסימפוזיון מקבלת משמעות חדשה.

כמה שניות של שתיקה, וצילצול.

רק איש אחד יכול לצלצל אלייך בכזה תזמון "מושלם", למעשה, אני
חושב שהוא היחידי שמצלצל אלייך כשאני איתך.
"אתה FUCKING נביא?" צעקתי בחדר שנייה לפני שענית. אני לא בטוח
ששמעת אותי, הרי היית כל-כך עסוקה בלענות לו.

"הלו".

הפסקה, המערכה הראשונה של הוויכוח הסתיימה, הלכתי לפינה
והדלקתי סיגריה, תוך כדי שאני לוקח שאכטה, אני שומע אותך מדברת
אליו חלש, ולא כל-כך מבין מה את אומרת (ספק אם בגלל בעיות
שמיעה).
"מזל שיש לי את המצית הזו שלקחתי ממישהו" אני ממלמל לעצמי
ומרים חצי מבט, אולי תראי או תשמעי ותגיבי להערה הזו, זכר
אחרון לאמפטיה משותפת שלי-שלך-שלו על מצתים ואנשים אחרים.

אחרי שהספקתי לאפר פעמיים ועוד לחשוב על איך אני יוצא מכל המצב
הזה בכבוד (ללא פתרון ריאלי), שומע אותך אומרת לו ביי, מנצל את
ההזדמנות ועובר לספה לידך. אחרי כמה שניות של שתיקה, הסתכלות
בעיניים ותובנה עמוקה שהשארתי את המאפרה שלי בספה ליחיד ואני
נאלץ לאפר אל המאפרה לרגלייך, הצלחתי להקיא את השאלה "מה את
מצפה שיקרה עכשיו?"
"לא יודעת" YEAH RIGHT, כאילו שהתשובה הזו לא הייתה ברורה לי
עוד מלפני שכל הבלאגן הזה התחיל.
"ואתה?" - שאלת בדרמתיות מוחלטת.
שנתנשק, נתחבק, נצא לבלות, נשכב, נתחתן, נוליד 2.4 ילדים
ונאהב... ממש כמו שאני אוהב עכשיו.
"לא יודע" עניתי.

התחבקנו.

עכשיו, יומיים אחרי שהשיחה הזו לא התקיימה, אני מצלצל אליה
שוב, שוב היא נשמעת לי לא רוצה לדבר ושוב אני מבין שאני זה לא
הוא, לפחות לא בחיים שלה, לפחות לא עכשיו.

בינתיים, רק בינתיים, אני ממשיך לאפר לרגליה...