חיפשתי את האנשים הממוצעים האלה, עם הדחף לרצוח והנטייה
להשמנה, ולהגיד את האמת שחוץ מלהסתכל במראה במשך חצי שעה
ולחטוף שוק כי פתאום גיליתי שהשעה 6:30 ואני מרוכז בעצמי,
אידיוט שכמוני, איך אני יכול להיות מרוכז בעצמי בזמן שאני
חייל, הרי אין לי כבר אישיות (בניגוד לשואה שהם היו גם חסרי
אישיות וכפופים למערכת, עם מספרים איישים במקום שם, ויחידת
קומנדו משלהם) בכל מקרה, חוץ מהאבחנה הרגעית הזאת על השלוש
שנים הבאות, כל מה שידעתי בשש וחצי בבוקר זה שגם אני לא
מהאנשים הממוצעים.
ואז שכבר הכל נראה אבוד ואני כהרגלי על הבוקר (בימים שאין רדיו
באוטו) לא יכול להמנע מאחת משתי מחשבות: הראשונה זה מה מקומי
בעולם המסובך הזה (המלומלומלו דרמה), ואם לעשות את זה פשוט,
איך לעזאזל פרצו לי ת'אוטו ונקעתי בלי רדיו שוב, ואני עושה הכל
כדי להתחמק מהמחשה הזאת ששוב ושוב עולה, והמחשבה השנייה זה על
האנשים בצד השני של הכביש, אותם מספרים אישיים שכבר התפקדו
בשלשות סימטריות, כל אחד בתוך הפלדה שלו ועומדים דום. אחרי
שאני כותב את כל זה, פתאום אני מבין שאם אני לא ימות מסרטן
איידס עודף סוכר בדם, או עוד כל מיני מיתות כואבות כאלו שנגרמו
בגלל התמכרויות של ילד בגיל ההתבגרות אז מינימום אני ימות בגלל
איזה ארס בפרדס כץ שיחשוב שאני מסתלבט עליו במילים גבוהות, מה
שסביר להניח יקרה, ויחליט להוציא סכין פרפר מכיס שמאל, שמה
שהוא לא יודע זה שאני יודע שהיא שם, כי יש לו איזה חבר ארס
בגבעת שמואל שחשב שהוא יביא ת'גב שלו עליי בלי סיבה, ואני
שיודע שהוא הולך להביא ת'גב שלו, מדבר עם ידידה שיש לה חבר
שמארגן את הגב לאנשים שצריכים גב בחצי מחיר (או סכין פרפר לכיס
שמאל במתנה), ואז זה ברור שלכל הארסים יש סכין פרפר בכיס שמאל,
הם גם לא יעלו על גהה לכיוון צפון בשעה שש ארבעים בבוקר, כי
עובדה שמכות עדיין לא ראיתי שם ובטוח שלא גלגל מחורר בצד ימין
מסכין של כיס שמאל, והחבר'ה האלה של הכביש נראים לי ממש
מסכנים, הם פשוט עומדים שם אף אחד לא זז, שאם לומר את האמת, לא
ברור לי למה הם חוזרים לשם יום אחר-כך...
אבל אם לומר את האמת כנראה שהם צודקים, הרי למה הם כולם נוסעים
בכיוון ההוא ואני נוסע בכיוון הזה.