נולדתי חופשייה, כמו כולם.
יכולתי לרוץ לאן שבא לי.
לא נולדתי כדי לשבת באיזה חדר אטום, כשדלתו נעולה, והאימה שאתה
מטיל מרחפת מעלי.
נולדתי, להשאר חופשייה.
לא לחיות בפחד שהופך למציאות יומיומית.
אתה אולי חשבת שאתה גדול וחזק, ויכול להיות שזה נכון. אבל
הצעקות שלך, המכות שלך, לא עשו עלי רושם.
נכון ששתקתי, אולי גם בכיתי, אך בכיתי משמחה! כי ידעתי, שאת
החופש שלי לא תוכל לקחת. וגם אם הותרת אותי לבד בחדר סגור,
ונעלת הכל אחריך, בחדר עצמו הייתי חופשיה.
היה נדמה לך ששברת אותי, לפעמים אפילו היית מתנצל. באמת, לא
היה לך על מה... כי החופש שלי, עדיין היה איתי.
גם כשישבתי ליד החלון, מנסה לעצור את הדימום והדמעות, וראיתי
את הסורגים החלודים האלה שמפריעים לי לברוח, ידעתי שהחופש שלי
עוד איתי, הוא עודו חופשי!
גם כשברחתי, ואחר כך סלחתי, ואז אתה שוב הפכת למפלצת, כיסיתי
את עצמי בשמיכה גדולה, ובתוכה, מתחתיה, הייתי חופשייה.
הייתי חופשייה לקרוא הכל, אבל אתה באכזריות קרעת את הספר האהוב
עלי. הייתי חופשייה לצאת לנשום אויר, אבל זיהמת את האויר שלי
ואת כל מה שבו. הייתי חופשייה לכתוב מה שבא לי, אפילו עליך ועל
החופש שלי. אבל אתה שברת את העט שלי, ואת הכח לכתוב.
אבל גם אחרי כל זה, גם כשהכל בבית כבר היה הרוס ושבור כמו אחרי
סערה, ואני הייתי מוטלת על הרצפה, ואתה אדום מכעס על כלום,
ידעתי שהחופש שלי עדיין חופשי.
על המחשבות שלי לא יכולת לשלוט, את המחשבות שלי לא יכולת
לגנוב!
יכולתי לחשוב כל מה שבא לי. דמיינתי איך אתה מפסיק לצרוח, איך
אני בורחת כדי לראות איזו שקיעה יפה. איך אני כותבת שירים, או
לוחשת איזו תפילה.
בתקווה שלי, הרגתי אותך... אמרתי לך, שבסוף, אהיה חופשייה!

אתה עכשיו ממש רחוק ממני, לקחו לך את כל החופש שאי פעם ניסית
לגנוב ממני. אתה שוכב בין ארבעה לוחות מעץ, המכוסים בשכבת חול
עבה, שאפילו לא הניחו על האבן שלה פרחים. אפילו לחשוב אתה כבר
לא יכול.

אני כבר השגתי לעצמי את כל החופש בעולם.
אפילו לקחתי עט והתחלתי לכתוב. אתה יודע, על הכל...
אפילו עליך,
ועל החופש.
שלי.