בחוץ דפיקות של פטיש. קם מהכורסא, גורר רגליים למטבח. מוריד
ספל מהארון, מחפש את הקפה. מוציא כפית מהכיור, מלוכלכת, גם
אני. הקפה כמעט גמור, צריך לקנות חדש. מוסיף סוכר, מוזג מים
רותחים. פותח את המקרר, כדי לגלות שנגמר החלב. בדיוק מה שהיה
חסר לי - לא מספיק שהחיים בזבל, שאני מסריח ושכמעט נגמר הקפה -
עכשיו גם אין חלב. שותה הכול בשתי לגימות - כמו נרקומן שצריך
מנה של חומר, כך אני צורך קפאין.

זורק את הבגדים על הרצפה בדרך למקלחת, נכנס אל תוך האמבטיה
הישנה, הסדוקה. עומד ערום, המים עדיין סגורים, מבחוץ מיילל
עכשיו תינוק, חושב. יוצא מהמקלחת בלי לפתוח את המים, מרים
עיניים אל המראה - צל של מה שהייתי פעם. עיניים טרוטות, זיפים
שמכסים אזורים מוזנחים. פנים חרושות קמטים, עור דהוי... כמו
אדמה מחורצת. אני מבחין בנסיגה בצדי הראש. זורק עלי כמה בגדים
מהארון, מחפש את הכפכפים. הבת זונה לקחה גם אותם. חוזר אל
הסלון, תופס תמפתחות לאוטו, ואז נזכר שהבת זונה הוציאה לי את
האוויר מהגלגלים. חוזר למטבח, מוזג לי כוס וודקה - בערך הדבר
היחיד שנשאר. אפילו חלב כבר אין.

יורד יחף.

אספלט של אמצע יוני צורב לי את העור שבכפות הרגליים. ילדים
קטנים משחקים במגרש אפר נטוש, עיתון ישן מתגלגל על המדרכה.
מוציא חפיסת סיגריות מקומטת מהכיס האחורי. לעזאזל. סיגריה
אחרונה. מדליק אותה עם גפרור. הידים רועדות. פתאום אני שם לב
שהוורידים בולטים. בכלל, גם המכנסיים כבר מאיימים ליפול ממני.
הולך לאט ברחוב, לוקח שאיפה לריאות, מחזיק כמה זמן בפנים,
ונושף... זוג הולך לפני, האישה כועסת על הגבר, הם נעצרים, היא
צועקת עליו, ואז סוטרת לו. אח"כ מנשקת אותו מתייפחת. אני עובר
על פניהם, משאיר את ראשי ריק מכל מחשבה. בקבוק שבור בצד
המדרכה, בניין נטוש, צל רפאים של פאר והדר. מכונית ישנה עוברת
על פני, משאירה אותי עם ריח של עשן ופיח. כלב קטן רץ לעברי,
גורר אחריו ילדה. הכלב נעצר לידי, מרחרח, ואז ממשיך לעמוד
תאורה, מרים רגל, ומטביע את חותמו. מחלון אחד הבתים נשמעת
מוזיקת רדיו מעיקה. כביסה מתנופפת על אחת המרפסות, כמה ילדים
עם כדור רצים במרכז הכביש, צועקים זה לזה מילים גסות, מזיעים
ומתנשפים. אחריהם מזדנב ילד קצת יותר נמוך, עם שיער מדובלל.
הוא מרים אלי את מבטו, עיניים חומות, מלאות עצב, מחפשות מקלט.
אני מפנה את מבטי, וממשיך לכתת רגלי ברחובות. ליד טלפון ציבורי
יושבת אישה זקנה, על ערמה של שמיכות ועיתונים, מכוסה קרטון
ישן. ידה הגרומה מושתת לפנים בבקשת נדבה. אני מצליח לשמוע
מלמול מפיה חרוש הקמטים. עוד מכונית עוברת, קצת יותר יקרה,
יותר חדשה. הנהג בפנים צועק על מישהו בדיבורית. פניו מתעוותות
והוא מניף את ידיו. מולו מגיע אוטובוס ישן, מסורבל וכבד, נהג
המכונית מאבד שליטה, צופר בחוזקה, ולבסוף מצליח לחמוק מפגיעת
הענק המפלצתי. נהג האוטובוס צועק קללות אל השמשה הקדמית. השמש
במרכז השמיים, מכה על העיר החשופה, רווית החטאים. מספיגה הכול
בדביקות ובסרחון של זוהמת הצהריים. בחורה עומדת בקרן רחוב,
מחזיקה קופסא גדולה בידיה. היא מבחינה בספסל ומתחילה ללכת
לעברו, כאשר רגלה נתקלת במרצפת שבורה והיא מאבדת את שיווי
המשקל ונחבטת ברצפה. הקופסא עפה מידיה ואפשר לשמוע שמה שלא היה
בתוכה התנפץ לאלפי חתיכות. הבחורה מתיישבת, מלטפת את ברכה
השרוטה, פיה מעווה בהבעה של כאב. היא מתחילה לבכות, ומרימה את
ראשה אלי כאשר אני עובר לידה.

מרחוק אני שומע סירנה ממהרת, מנסה לרדוף אחר החיים, ולברוח
מהאין הלא נודע. אני מרגיש עייפות שפושטת באיברי. עפעפי כבדים,
וצעדי נגררים. אני עוצר ליד מכונית חונה. מתיישב על המדרכה
החמה, ונשעם בגבי על הפח החשוף, המאובק. אני משעין את ראשי
אחורה, ונרדם.

25.5.2002
1:05