ה"סיפור" הבא,יבוא בחלקים...הוא יחסית "קצר"...הוא מושפע קצת
מהחיים שלי בשנים עברו.אין פה שום כוונה לפגוע באף אחד.וזהו.
הלבשתי את זה על מצבים שהיו כשהתחלתי לכתוב. מקווה שתהנו.

השעה הייתה 10 בלילה. יצאתי מהבית. בשקט.
הרחוב היה ריק מאדם, רק זמזום האורות נשמע ברחוב. חיפשתי
מכונית נוסעת, לדעת שאני לא לבד.
אך כלום. הכל כאילו עמד דום מכבוד לפיגוע.
התחלתי ללכת, מהר יותר. הפחד השתלט עלי. לא ידעתי מה לעשות.
חציתי את הכביש, מפחד שמכונית פתאום תסע לכיווני במהירות גבוהה
ולא תראה אותי. המשכתי ללכת. לפתע משום מקום, אחד ממנועי
המזגנים שברחוב החל לעבוד. ואני, קפצתי ממקומי. הפחד שרר. אין
מה להגיד. רחובות העיר כבר לא יהיו אותו דבר. המשכתי בדרכי
לכיוון סטנלי. קבענו שנלך לאכול באחד המזנונים שכן נשארו
פתוחים היום. אגב, שכחתי להציג את עצמי. קוראים לי הארי
בראוני, ואני בן 16 מניו-יורק.  אני בן למשפחה לא עשירה, אבל
גם לא ענייה. אנחנו חיים דיי טוב. סטנלי היה אחד מהחברים הכי
טובים שלי, אבל אני לא יספר לכם את זה עכשיו.  אתם תלמדו להכיר
אותי במשך הסיפור, אז כמו שאמרתי, הייתי בדרך לסטנלי. אחרי
משהו כמו 20 דקות של הליכה, הגעתי אליו. סטנלי היה עשיר. מאוד
עשיר. כל מה שהוא רצה, הוא קיבל. אני חושב שהיו זמנים שממש
קינאתי בו. סטנלי יצא אלי, הוא התהדר משום מה. אני לא בדיוק
הבנתי, אנחנו בסך הכל הולכים למזנון של 24/7 כזה. "מה המצב
בראוני?" סטנלי אמר. "הכל בסדר. יש עליך מספיק כסף נכון?" אני
לא יודע למה אמרתי את זה בכלל, הרי זה היה דיי ברור שיש עליו
כסף כדי לקנות לשנינו איזה עשרים אלף טוסטים.סטנלי לא ענה.
התחלנו ללכת לכיוון המזנון, מחליפים חוויות, מדברים על הרבה
נושאים, אבל היה משו מוזר בטון דיבור שלו. לאחר כמה דקות,
הגענו למזנון. שלט ניאון נוצץ האיר לכיווננו. "עזוב הארי, לא
בא לי ממש לאכול" אמר סטנלי. אני הזמנתי אוכל, והתיישבתי מולו.
"סטנלי, קרה משהו?" שאלתי אותו, והוא הינהן בראשו. לא ממש
רציתי לתחקר אותו לגבי העניין, אז פשוט סיימתי את הטוסט,
שילמתי, ויצאנו מהמזנון. פתאום סטנלי עצר והתחיל לדבר."אוקי
הארי, אני סומך עליך..."אני לא ממש הבנתי מה סטנלי עושה, אבל
נתתי לו להמשיך. סטנלי היסס לרגע, אבל אז התחיל לדבר. "אני
וניקול נפרדנו היום. אני לא רוצה שתגיד את זה לאף אחד. ממש לא.
אין לי כוח עכשיו לכל הזיבולי שכל של כולם, ושכולם ירחמו עלי."
הבנתי על מה סטנלי דיבר. גם אותי דברים כאלו ממש עצבנו. אמרתי
לו:"וואי סטנלי, אני מזה מצטער. אבל יודע מה? אתה צודק. באמת
זה לא עניינו של אף אחד." כבר הגענו לבית של סטנלי, ואני
התחלתי לפנות לכיוון ביתי "אם תצטרך משהו, תרים טלפון. ביי."
סטנלי נופף לי לשלום, ונכנס לביתו. כל הדרך הביתה חשבתי אם זה
הדבר היחיד שהפריע לו. כי לא הגיוני שהוא היה עד כדי כך מבואס,
בצורת הליכה שלו, בדיבור, באי רצון לאכול. משהו פה לא הסתדר.
אבל העדפתי לא ללחוץ עליו, ובגלל זה, גם בכמה ימים הקרובים, לא
אמרתי על כל הנושא כלום.