(מוקדש לזכרו של אפי קלדרון ז"ל 1958-2001)

אפי

זה כבר הרבה זמן שאני לא יודע מה לכתוב לך, יותר ממה שכבר
כתבתי, זה כבר חצי שנה שאני רוצה לשלוח אותו למשפחתך, אבל משהו
עוצר בעדי.
איך אוכל לשכוח את כל מה שעברתי איתך ולמדתי ממך בכל טיול, מכל
גיחה, מכל יש"מ וסתם מכל יום שראיתי אותך בבית ספר. אין לי למי
להודות על כך שזכיתי להיות מש"צ וללוות איתך טיולים, כי זה
באמת היתה זכייה גדולה.
איך אוכל לשכוח את משפטייך המיתולוגים שהיו לי למשפטי חוכמה
החקוקים בראשי: "אוי בחייך!" , "נו, באמת", "די להיות תינוק"
ו"תפסיק לבלבל לי את המוח".
אתה היית הרוח שנשבה בכל תלמיד, וגרמה לו לרצות לטייל ואף
לחזור וללוות טיולים כבוגרים במיוחד איתך, אני עדיין ותמיד
אראה אותך יוצא מחדר מורים עם הפליז השחור והצווארון האדום, עם
הסנדלים, הכוס קפה שרק אתה ידעת להכין והסיגריה בפה. כשמשקפי
השמש על ראשך ועינייך נוצצות. אפי, אם רק היית רואה את כל מה
שעשו עבור זיכרונך היית מתעצבן ואומר "תעזבו את זה בחייכם!" .
אני מקווה שאתה קורא את מה שאני כותב לך ואת מה שכולם כותבים
לך כי אתה פה כבר חסר לי ולא רק לי אלא לכולם.

למי אני אספר עכשיו לאן אני מתגייס?
למי אוכל להכין קפה ולחטוף עליו צעקות ?
למי אפנה סתם כדי לדבר ?

לא צריך לספר שאתה היית זה שהקפה של המלווים, אף פעם לא היה
מספיק טוב בשבילך, תמיד היית חייב לשאול, "מי הכין את זה?",
"איפה הסוכר" ותמיד תמיד תמיד להוסיף עוד גרגר אחד קטן של סוכר
כדי שהוא ייצא כמו שצריך. היום, כחודש ומשהו לפני סוף התיכון
שלי, אני מרגיש החמצה. החמצה וריקנות, שלא הספקתי להכיר יותר
לעומק אדם טוב שכמותך. כי כמה שרצית להראות סמכותיות, הראית
טוב לב.
אני לא אשכח את שיחתנו האחרונה. ביקשת שאצא ללוות עם גלית טיול
של שיכבת ח', שייצא במקביל לטיול האחרון שלך. הייתי המש"צ
היחידי הפנוי, כל שאר י"ב היו בפולין, ולי"אלפים היה מבחן
שיכבתי או משהו כזה. יצאתי לבד ויום אחרי שחזרנו, קרה האסון.
השמועה התפשטה מהר יחסית, הרצנו טלפונים בין המש"צים ובאנו
לבית ספר כדי לנסות לראות עם צריך עזרה. המבטים של התלמידים,
המבטים שלעולם לא אשכח,  רק הרגע הם חזרו מטיול שנתי, טיול
שאמור להיות זיכרון טוב לכל החיים! הפך לטיול האומלל והאיום
בחייהם...

עדיין זכור לי את אותם רגעים מעטים בהכנה לגיחה של התיכון השנה
שרבנו על האוכל שפרטוש הכין  בטיול י"א שלי, ועל כמה שהתלוננתי
שאני רעב ולמרות זאת תמיד הייתי במטבח, אני זוכר את האיומים
שלך שאתה תספר את זה לפרטוש... זכור לי אותו קטע שבגיחה עצמה
כבוד ראש הממשלה הגיע ללטרון בשביל איזו עצרת זיכרון, ואתה עם
משפטייך הקבועים, "בשעה תשע עשרה אפס-אפס האזור הופך לשטח
סטרילי משמע עד שעה שמונה עשרה ארבעים וחמש אנחנו עפים מפה!".
אני לא מאמין שאתה לא פה, ומקווה שעושים לך כבוד שמה למעלה, כי
אתה ראוי לו!

                                        נוח על משכבך בשלום
                                              אוהב ומתגעגע
                                                    טל גיא

"היום הזה יהיה יום עצוב, עבור המון אנשים זה יהיה יום רגיל,
השמש תזרח כמו בכל יום, רק מה שיבשר את הסוף יעביר, חבר יצלצל
לבשר לחבר, השמועה תחל כבר להתפזר ומודעות אבל יתלו ברחובות
אבל זהו היום שבו תמות. רכבות יסיעו אנשים ממקום למקום, באופן
סמלי הרדיו שבו אהבת לשמוע, פתאום יתקלקל... בכל עת שמישהו
חוגג, מישהו אחר מתאבל ואני אבקש ממנה חבקי אותי הכל הולך לי
לעזאזל... בעיתונים יבטיחו מטר של מטאורים, אנחנו נצא כדי
לראות אותם ולתפוס ריגוש, פתאום כשנצחק ניזכר בך ולרגע נבכה
שאתה לא פה מאיתנו שאתה לא חלק  מזה...  רכבות יסיעו אנשים
ממקום למקום, באופן סמלי הרדיו שבו אהבת לשמוע פתאום יתקלקל
בכל עת שמישהו חוגג, מישהו אחר מתאבל ואני אבקש ממנה חבקי אותי
הכל הולך לי לעזאזל... היום הזה יהיה יום עצוב עבור המון
אנשים, זה יהיה יום רגיל, היום שבו תמות..."
(מטר של מטאורים/בן ארצי)