אני יושבת בחדר המוכר והחם, כשברקע מתנגן "life on mars" של
דייוייד בואי. תכניות הרדיו הישנות, הגיטרה החומה מעץ אמיתי,
החיוך של אמא כשאני יורדת אחרי המקלחת לסלון עם שתי צמות
קלועות, מחברת השירים הישנה והקבצים השמורים של עבודות ושעורים
מבית הספר, שיר של ארקדי דוכין ששמעתי לראשונה בהופעה חיה עם
חברים בסוף כיתה י"ב, לפני הטסט הראשון. חברים שעכשיו בוודאי
נמצאים בדרך הביתה לחופשה מהצבא. כולם נעלמים ולאף אחד אין זמן
לשים לב. איתן כבר מזמן סיים טירונות צנחנים, אבל תמיד ידענו
שהוא ה-חייל. ארז לומד להיות טייס. לא איך להרקיע לשמים
התכולים ואיך להיכנס לתוך ענן ולצאת ממנו מבלי לאבד את עצמך,
אלא כיצד להפיל מטוסי אוייב ולהנחית פצצות שיהרסו כפרים ויהרגו
ילדים שמחופשים לחיילים אך מדברים בשפה אחרת. חן ואורן עדיין
לא התגייסו. יש כאלה שהתמזל מזלם והרשו להם לאחוז בשרידי
הילדות לעוד כמה חודשים תמימים. דפי ורוני בקורס נחשב
במודיעין, לומדים שישה ימים בשבוע עד השעות הקטנות של הלילה,
אבל לא אומרים מה, כי מלחמות הן דבר סודי. חברים חדשים נעלמים,
ודמותם מתפוגגת אל תוך מדי הצבא החדשים שקיבלו רק אתמול
בבקו"ם. שירי לומדת להציל חיים. כמעט כמו פעם, כשכולנו למדנו
איך להנשים ולחבוש בכיתה י', ולמרות שהיינו ילדים הרגשנו כמו
דוקטורים או לפחות פרמדיקים מומחים. ואמיר עומד להיות מדריך
להצלת חיים. אמיר הקטן, עם המשקפיים הגדולות וההליכה המוזרה,
עכשיו הוא מדריך חובשים קרביים. עכשיו פניו חתומות ודבריו
רציניים. עכשיו הוא כבר גדול.
אני נוסעת בקו 301, שהפעם עובר דרך הכביש הישן למרות הסיכון
שכרוך בכך. הקו שמוביל לבית. אני מביטה דרך החלון, ורואה ילדים
בכיתה י"ב עסוקים בספרים ומחברות, בזמן שאנחנו עסוקים במורשת
קרב ובמלחמות. אני נרדמת וחולמת על בית ספר. אפילו על המורה
לספרות, שלימדה אותי מה זה זרם תודעה ומי זה ראסקולניקוב, ומה
זה מעגל חיים המוביל לאבדון. אני פוקחת את עיני ורואה את הכביש
החדש שסללו, שמוביל לעבר הכיכר הראשונה בכפר שהוא הבית. ליד
הכיכר נמצא המבנה הישן, שבעבר היה הבית של קורס ההכנה לצה"ל
שכולנו הלכנו אליו בכיתה י"א. פעמיים בשבוע, אחרי הלימודים,
למדנו מה זה תיזוזים, ואיך מבצעים פזצט"א כמו שצריך, ואיך
מנווטים למרות שאמיר ואני נאבדנו באמצע תרגיל התמצאות. כולם
חיפשו אותנו, ואנחנו לא ידענו איך מגיעים לנקודת הסיום. בכיתי.
חשבתי שלא אהיה חיילת טובה. ועוד קצינה. קצינה שלא יודעת למצוא
את הדרך לקו הסיום, ולא זוכרת מהי נקודת ההתחלה. אח"כ איתן
ואני הדרכנו בבית הזה. לימדנו עוד ילדים בני חמש עשרה איך
להציל חיים. ועדיין היינו בעצמנו ילדים.
אריתה פרנקלין ו - natural woman, שאהבתי לשיר לפני בגרויות
כדי להירגע, מתנגנת ברדיו. אני מקלידה במהירות על המחשב שמזמן
היה צריך להחליף, אבל אף אחד לא רוצה להיפרד מדברים ישנים.
לובשת את חולצת הטרנינג האפורה של איתן, או יותר נכון - של
אחיו הגדול, חולצת סיום שלב הצמ"פ בשריון מפבואר 94 שלו.
החולצה שהשאלתי בל"ג בעומד שעבר ומאז לא החזרתי.
התחלתי לכתוב יומן, מאז ה - 28 באוגוסט, היום בו התגייסתי.
היום בו כולם אמרו שיותר אסור לי להיות ילדה. סיימתי לכתוב
סיפור חדש, אבל מזמן לא כתבתי במחברת הכחולה. המחברת שכתבתי בה
לראשונה כשלמדתי איך להציל חיים בכיתה י'. המחברת בה למדתי
לראשונה איך לחפש אחר מהות החיים, ובה שאלתי לראשונה את אותן
שאלות שמהדהדות במוחי שוב ושוב. בה למדתי איך לאחוז בקצה חוט
מחשבה כדי שלא ייעלם בתהומות הרגש, לאחוז חזק כדי שלא ייאבד,
עד שכוחי חזק מספיק כדי להפכו לממשי.
אני יושבת בבית, אבל כל כך מתגעגעת אליו. כל כך רחוקה ממנו.
השעה כבר ארבע, עוד מעט צריך לארוז את התיק הגדול, שמכיל בתוכו
כל כך הרבה דברים שימושיים אבל כל כך מעט בית. דמעות זולגות
מעיניי. לא דמעות של חיילת, בטח לא של קצינה. דמעות של ילדה.