אתמול בצוהריים בשעת הארוחה פתאום נזכרתי. נזכרתי בשיחה שהייתה
לי עם סבא שלי מספר ימים קודם לכן ממש לפני כמה ימים. לא סתם
שיחה רגילה על מה נשמע ומה חדש, שיחה רצינית, עמוקה. אני זוכר
את השיחה הזו כמעט עם כל פרטיה. זה היה אצלו בבית על המרפסת.
יש להם מן מרפסת כזו שתמיד כיף לשבת בה, תמיד יש מזג אוויר
מצוין. הייתה שמש רגועה של אחר הצוהריים וניחוחו הטהור של
המושב היה באוויר. דיברנו רק אני והוא, אני זוכר בדיוק על מה.
שאלתי אותו על משפחתו שנספתה כולה בשואה. הוא התחיל לספר לי על
אימו ואחיותיו ועל אביו שנרצחו כולם  כשהנאצים החליטו שהם קצת
יותר טובים מאתנו. אחרי שהוא סיפר לי את הסיפור שאלתי אותו אם
הוא מאמין באלוהים. הוא סיפר לי שכשהיה צעיר, שכל זה קרה, הוא
היה דתי, כל בני משפחתו היו. סבא היום כבר לא דתי. הוא כבר
מזמן נטש את האמונה. דיברנו על אלוהים. אני זוכר בדיוק מה הוא
אמר. הוא אמר ש"איך אני יכול להאמין באלוהים שנתן לכל כך הרבה
אנשים להירצח בלי שום סיבה. אלוהים שנתן לעמו הנבחר להישמד.
אלוהים שהסתכל מהצד בעוד משפחות נרצחו. אלוהים שהסתכל מהצד
בעוד שנרצחה משפחתי." הרגשתי את העצב הטמון עמוק בתוכו. כל
המוות הזה שהוא חווה בחייו. פתאום עלתה בלבי מן הרגשה לא
מוסברת כזו כשהוא דיבר על המוות. פתאום הרגשתי ככה. אני זוכר
את ההרגשה הזו ממש טוב. אני שוב מרגיש אותה עכשיו.
אני לא תמיד זוכר דברים כל כך טוב אבל את השיחה הזו אני זוכר
מצוין, אני גם אף פעם לא אשכח אותה. כשנזכרתי בה אתמול,
כשהרצתי את כולה בראשי פתאום התעוררתי למציאות. סבא שלי מת כבר
שנים. הוא נפטר מזמן, קצת אחרי הבר מצווה שלי. ניסיתי לענות
לשאלת ההגיון אבל יכלתי להישבע שזה היה רק לפני כמה ימים.
פתאום הרגשתי את ההרגשה המוזרה הזו שקשה להסביר. כאילו שהמוות
דיבר אליי.



היה ערב וישבנו בגן על הקרוסלה. החושך קפץ לו לביקור לפני זמן
קצר וזה רק שיפר לי את המצב רוח. אני אוהב את החושך. אני לא
ממש יודע למה, אני פשוט מרגיש הרבה יותר טוב בחושך.
"די, תפסיקי" אמרתי כשעיני עצומות. "סליחה" היא ענתה במהירות.
אני פשוט לא יכול לסבול  כשמסובבים את הקרוסלה זה ממש עושה לי
בחילה.
אלי ישבה ממולי וצפתה בבדל הסיגריה בזמן שהוא גווע ואיבד את
נשמתו. אלי הייתה מסוג האנשים שלא צריך להסביר להם שום דבר.
היא תמיד הבינה אנשים. לפחות אותי.
"ביוטיפול"-היא לחשה קלות. היה לה מבטא ליוורפולי מדהים שלא
נשמע אפילו לרגע כשדיברה עברית. תמיד ניסיתי לחקות אותו אבל
לידה נשמעתי מגוחך. היא אמרה שלא. היא שיקרה.
כשהייתה קטנה, כמו כל ילדה קטנה, אמא קנתה לה המון בובות
בלונדיניות כאלו שכולם מתייחסים אליהן כאילו שהן השלמות
האנושית. אבל אלי לא חשבה ככה. היא תמיד צבעה להן את השיער
בשחור, שחור חלק, כמו שלה. לא בגלל שהיא חשבה שזה יותר יפה או
משהו כזה. גם את כל השמלות מיני הנוצצות האלו היא לא סבלה.
בגיל יותר מאוחר היא כבר הלבישה אותן שונה. כולם חשבו שזה מוזר
אבל לאלי לא היה איכפת. כששאלתי אותה למה אז היא אמרה לי שככה
הן יותר אמיתיות. לי זה בכלל לא נראה מוזר. עדין יש לה אותן,
את הבובות המושלמות האלו.
"תבוא מחר אל תהיה יבש" היא אמרה. "יהיה יבש, יהיה יבש מאוד"
עניתי לה במהירות. מחר יהיה ל"ג בעומר ואני צופה אכזבה רצינית.
אני טוב בלצפות אכזבות. כולם תמיד אומרים לי שברגע שאני בא עם
הרגשה שיהיה גרוע אז אני פשוט יתנהג בהתאם ואז באמת יהיה גרוע.
אני שונא שאומרים לי את זה. כנראה בגלל שזה נכון.
"אני אבוא, ברור שאני אבוא אבל תזכרי טוב מה אמרתי".
"יופי. אה ותעשה לי טובה אל תלך אחרי חצי שעה כמו שאתה נוהג
לעשות לפעמים בסדר?"
"בסדר" אמרתי בחוסר רצון בולט רק כדי שתרד ממני.
היא שיחקה עם להבת המצית הקטנה עם אצבעותיה. היא פתאום עצרה
ובהתה. שאלתי אותה מה קרה.
"הכלבה שלי מתה היום" הסתכלתי עליה וחיכיתי. היא המשיכה "היא
נדרסה ממש ליד הבית שלנו, הטיפשה הזו. היא חצתה את הכביש, או
יותר נכון התכוונה לחצות את הכביש. המכונית חשבה אחרת. היא
פגעה בה בעצמה והעיפה אותה לצידי הכביש. היא פשוט שכבה שם
מדממת, סובלת, גוססת לנגד עיני. היא מתה אחרי שניות. ראיתי
אותה מפסיקה לנשום."
העברנו כמה רגעים של שתיקה. "אני...אני לא יודע מה להגיד" אז
נכון זו לא תגובה טובה במיוחד וזה גם לא ממש משהו מנחם לומר
במצב כזה אבל באמת שלא ידעתי מה לומר. הייתי יכול לומר שאני
מצטער אבל אני לא מצטער על שום דבר, לא עשיתי שום דבר רע. זה
לא פשוט למצוא את הדבר הנכון לומר ברגעים כאלו. גם השתיקה
לפעמים כבר לא עוזרת.
הייתם צריכים לראות את הכלבה שלה. כזו קטנה ומתוקה, פשוט יצור
קטן ומושלם. כל האושר והיופי בעולם היה בה. כמסתכלים לה
בעיניים לא מבינים איך יכול בכלל להיות רוע בעולם הזה. "את
עצובה?" שאלתי לבסוף -"אני לא יודעת. אהבתי אותה ובכל זאת..
אבל אני לא יודעת אני קצת מבולבלת. זה היה ממש מוזר לראות אותה
ככה, זה היה מפחיד. זה גרם לי לחשוב על עצמי, על המוות שלי. זה
הפחיד אותי."
"אין לך מה לפחד. את לא צריכה לפחד. לפחד מהמוות זה טיפשי,
הגיוני אבל טיפשי. זה באמת משהו לא מוכר, משהו גדול אבל הוא
חלק מהחיים. אין טעם לנסות למנוע אותו באובססיביות בסוף הוא
בטוח יבוא. אני לא מתכוון שצריך לעמוד ולראות אותו מגיע, צריך
להיזהר ולנסות להתחמק אבל אם הוא בא אז צריך לקבל אותו ולא
מתוך חוסר ברירה. לא צריך לפחד כשהמוות מגיע, צריך לקבל אותו.
לא להיכנע לו, אלא להשתלב איתו. כל האנשים האלו שמפחדים
מהמוות, שמתחבאים ממנו, שמדחיקים אותו כמה שיותר, איך את חושבת
שהם מרגישים שהוא בא? הם מפחדים עד עצם נשמתם,  הם כועסים, הם
לא מסכימים. הם מתים עם תחושות ומחשבות שליליות ולדעתי זה לא
נכון למות ככה. נכון שזה קשה, זה טבעי לפחד מהמוות ובגלל זה
צריך להילחם בזה, אבל ברגע הזה, בשניה הקצרה הזו שלפני המוות,
אם רק תקבלי אותו נכון כל תקופת החיים שלך תיראה לך הרבה יותר
טוב, תרגישי שהגעת לאן שרצית בחיים. השניה האחרונה של החיים
היא אולי המשמעותית ביותר מכולם."
היא הסתכלה עליי בעוד שאני מדליק שתי סיגריות. הגשתי לה אחת
והיא אמרה-"אני יודעת איך אתה מרגיש לגבי המוות."
היא צדקה. אותה תחושה לא מוסברת רק גברה. אין לי הסבר לעניין
שלי במוות, אני פשוט מרגיש ככה. אני כבר מחכה שיקפוץ לביקור.
אני רוצה לפגוש אותו.
"חשבתי על זה אתמול. על המוות. אני חושב עליו הרבה. לא רציתי
להתאבד או משהו פשוט חשבתי עליו. למרות שקורה לי הרבה לרצות.
לפעמים אני פשוט לא יכול לסבול את עצמי ואת החיים המזופתים
שלי..." היא קטעה אותי-"אין לך חיים מזופתים." הסתכלתי עליה
ואמרתי -"חיים.." גיחכתי קלות-"גם את זה לא ממש יש לי..."



כשהתעוררתי, היא בערה לי בפנים, ממש חזק בתוכי. אתם בטח מכירים
את ההרגשה הזו אני בטח לא המצאתי אותה. אתם בטח מכירים אותה,
ההרגשה הזו שכל מה שקורה סביבכם קורה בשבילכם. אני לא מתכוון
לומר שאני מרכז העולם, אין לי שיגעון גדלות להפך. אתם בטח
מכירים את ההרגשה הזו שכולם עושים לכם דווקא. כל מה שקורה
סביבי לא קורה סתם, הוא קורה רק כדי להראות ולהדגיש לי כמה שרע
לי וכמה לאחרים טוב וקל. אני יודע שכולם מרגישים ככה וכולם
עוברים את זה אבל עכשיו אני מרגיש ככה, אני.
אפילו דברים קטנים דואגים להזכיר לי כמה רחוק אני מהאידיאל שלי
וכמה קשה אצטרך לעבוד כדי להגיע אליו. למה הכל קורה לי דווקא
עכשיו? למה הזונה הקטנה הזו חייבת להימרח עליו מול הפרצוף שלי
רק כדי להראות לי כמה לה זה פשוט וכמה הם כל כך מושלמים שזה בא
להם כל כך בקלות. ולמה דווקא עכשיו שהבטחתי לעצמי שאני אפסיק
כולם חייבים לעשן דווקא לידי. אם כבר הם מעשנים אז לפחות שלא
יראו כל כך בבהירות עד כמה הם נהנים מזה. הם בטח לא נהנים
בכלל- סתם עושים דווקא. ואיך זה שדווקא עכשיו כולם הופכים
לתלמידים מצטיינים ומקבלים מאיות אינסופיות בדיוק שאני מצליח
להשתפר. הם פשוט חייבים לעבור אותי תמיד לא משנה מה. ולמה
דברים שאני כל כך רוצה וכל כך חשובים לי, למה אחרים מקבלים
ומשיגים אותם בלי להתאמץ אפילו קצת בזמן שאני בקושי מגיע אליהם
וגם זה אפילו לא.
אז יגידו לי ש"הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר" ו-"אם הם לא
היו מעשנים אז הם היו עושים זאת דווקא כדי להראות בהתנשאות עד
כמה קל להם בלי זה" ועוד כל הסבר הפוך שכזה. אז אולי הם
צודקים, אולי זה באמת רק אני אבל גם אם כן אז מה זה משנה בכלל,
ההרגשה לא תעבור.



בתוך כל ההמון הרועש הזה, בתוך כל ההנאה הגדולה הזו שבולטת
למרחקים עצומים נמצא לו אני. כמו כבשה שחורה בתוך עדר לבן אני
יושב לי בשקט שקוע במחשבותיי. לא מדבר, לא צוחק, לא שר. אפילו
לזוז בקושי. כולם נהנים וצוחקים ואני לא. אני ממש לא נהנה, אני
אפיל סובל. דווקא מראה האנשים השמחים מסביבי גורם לי סבל רב
יותר. איך ייתכן שבתוך כל האושר הזה, כשלכולם כיף כל כך, כולם
נהנים ושמחים ללא שום דאגות בראשם, איך ייתכן שאדם יסבול? אני
לא חווה שום כאב פיזי, אני נמצא בין האנשים שאני אוהב בסביבה
נהדרת אך בכל זאת, אני סובל. סוף העולם יכל להגיע ממש עכשיו,
אבל אני אפילו לא הייתי שם לב.
אומר "שלום" בחיוך מאולץ משהו וכששואלים אני משקר ש"הכל בסדר
ואני בכלל לא עצוב". יושב, חושב, מנותק מן העולם, מביט בשקיקה
בחזיונות האש המופלאים. שניים שרק נפגשו נעלמים יחדיו הרחק
בחשכה ומספקים את תשוקתו הרעבה של השני. ואני מביט בקנאה. ושוב
בא השקר האיום-"לא לא, הכל בסדר". אפילו לא הקשבתי, רק עשיתי
את עצמי שומע ובסוף חייכתי וחזרתי לניתוק. דווקא כששאלו אם קרה
משהו לא שיקרתי, כי אחרי הכל לא קרה שום מקרה מצער. את האמת
הייתה יותר מסיבה אחת לשמוח. זה היה יום שתמיד מופיע גדוש
בשמחה שדווקא היום ולא במקרה דאגה להבריז.
לא פעם מצאתי את עצמי בוהה בכלום. זה קורה לי הרבה, פשוט בוהה
בכלום וחושב . "מחשבות אבדניות" כך כינו אותן אנשים שלא ניסו
ולא יצליחו להבין מעולם. רואה את עצמי מותקף על ידי כוחות
חזקים שמתפרצים במין טירוף חושים מוזר שצריך לפרוק. צופה בעצמי
בעוד אני עולה על גבעת החול הקטנה שנישאת מעל ראשי כולם. כמו
רוח קרה בלתי נראית שעד עכשיו לא הורגשה כלל על ידי החום. הכל
קורה באיטיות מפליאה אך כל רגע שונה מהשני. ופתאום תשומת ליבם
הופנתה ומבטיהם נעוצים. מענין מה עבר להם בראש באותו רגע קטן
שבו ראו אותי נישא גבוה מעליהם, זקוף. לי בראש בכל אופן הוא
עבר במהירות עצומה, כל כך קטן אבל דואג לעשות עבודה מדויקת,
דואג להשמיד לחלוטין ולהעיף החוצה ברסיסים שלגיים את כל מה
שהיה פעם מוחי האפור. והצליל הרועש הדהד במרחקים, השאיר חותם
עמוק בנשמתם של הרואים והשומעים.
עם הצליל הרועש התעוררתי חזרת למציאות. איזה טיפש אחד דאג
לזרוק איזה משהו נפיץ לאש. אני עדיין יושב בוהה, עדיין קיים,
עדיין כואב. יום אחד אני אמצא את עצמי בתוך אחד מחזיונות אלו
והמחשבות יהפכו למציאות. אני לא אתעורר, אני לא אשב בוהה, אני
לא אהיה קיים וכבר לא יכאב.  הכל יקרה באותה התפרצות חושים
אדירה כזו שתסחף אותי עמוק. אני אפילו לא חושב שאדע שזה קורה,
מתרחש באמת ולא רק אצלי בראש. אלא אם כן הכל מתרחש בראשינו
ואנו בעצם חיים מציאות אחרת, שונה.
השקיתי עצמי בנוזל לשיפור מצב הרוח. הנאה מלאכותית. קצת יותר
מדי ואני מתחיל להרגיש רע, כאבים פיזיים. קצת פחות מדי וההשפעה
פגה מהר מדי ואז ההרגשה הרעה שוב חוזרת. והיא חזרה. החלטתי
שהגיע הזמן. לאחרונה הבנתי שכל פעם שאני מרגיש רע אני פשוט
צריך לקום וללכת. וכך עשיתי.



הדרך חזרה נראתה ארוכה מכולם. ללא שום צלילים שילחשו באזני,
שיזרזו את ההליכה, שיסיחו את דעתי ויפתחו דלת מהירה למחשבות
המציפות. הרחוב לא היה הומה כהרגלו מה שהקל עליי רבות. חיכיתי
בציפייה לסוף שיגיע, אבל הוא לקח את הזמן ולא מיהר לבוא.
לפתע ראיתי ממולי חבורה, שלושה ליתר דיוק, צעירים בגילי פחות
או יותר. התחלתי לחשוב על המצב בו אני נמצא. התפללתי שרק יעשו
צעד אחד שלילי לקראתי. הרגשתי פתאום מין דחף הרסני כזה שהולך
להתפרץ בחוזקה בכל רגע ועם כל צעד שעשו לקראתי הוא רק גבר
וגבר. כל כך רציתי לפרוק אותו עליהם. פשוט להתפרץ עליהם משום
מקום. כבר ראיתי את עצמי בתוך טרנס חזק, מן רגע מתמשך בו
המוזיקה הלא קיימת גוברת עד אשר מחרישה את אוזניי ואני פועל
מתוך אינסטינקטים בלבד. כל מערכת הגוף שקועה בדבר אחד
בלבד-הרס. הדחף ההרסני דורש סיפוק מידי, ללא שום דחייה. הוצאתי
עליהם בעוצמה כל טיפת אנרגיה מיותרת שהייתה אצלי בגוף ונוצלה
עד ששרירי זעקו בכאבים, זעקות נואשות למוחי שיפסיק. ואני
המשכתי. לא הפסקתי עד שלא ראיתי את כל החלקים המעוותים שלהם
מתפזרים לכל עבר ורק אז הדחף השביע את תאבונו האדיר. לעת עתה.

הבטתי אחורה וראיתי אותם הולכים ונעלמים בחשכה. הדחקתי את
הרגשות ההרסניים כמה שרק אפשר באמצעות חוקי ההגיון והמציאות.
הצלחתי לכווץ את הדחף האדיר למזערי ושמרתי אותו עמוק בתוכי.
אני מכיר אותו טוב, הוא עוד יתפרץ שוב.



"האוכל מוכן!!!" אמא צעקה בפעם השביעית. לא יעזור לומר שאין לי
תיאבון, ובכלל זה רק יעלה עוד שאלות מיותרות לאוויר. האוכל
באמת היה מוכן, מוכן, קפוא, מחומם במיקרו כשלוש וחצי דקות
ומוגש לשולחן במסווה של אוכל ביתי אמיתי-שיהיה בתיאבון. "איך
היה אתמול?" שאלה אמא מתוך נימוס. "רגיל את יודעת איך זה"
עניתי בחוסר רצון בולט מדי. כל השאלות הבנאליות צצו וקיבלו
כולם את אותו מענה בגירסאות שונות. השטתי יד לעבר המלחיה
שנראתה קילומטרים רבים ממני. "מה קרה לך ביד?" שאלה אמא מנסה
להיראות מודאגת תוך כדי שהיא מפנה את תשומת ליבם של שאר בני
המשפחה אל עבר הסימן הקטן והעגול שעדין לא סיים להגליד. "אה
זה, שום דבר" בטון שאומר בעצם "לא עניינך, אל תשאלי כי לא
תקבלי תשובה ותפסיקי לדחוף את האף שלך לענייני". שפכתי קצת מלח
על תוכן הצלחת, קצת יותר מדי, אבל זה לא הפריע לי. זה הכניס
שינוי מענין, גם אם הוא לא היה במינון הנכון. במצבים גרועים כל
שינוי יכול להכניס קצת ענין וגם אם לא, לפחות למדתי עוד משהו
חדש. באותו זמן שמעתי את  הטלפון מצלצל בחדרי.
"הלו?"
"היי, מה נשמע?"-כמה טוב היה לשמוע קול מוכר וידידותי. "את
יודעת, כרגיל..." עניתי בשגרתיות בזמן שסגרתי את הדלת.
"ואיפה אתה היית אתמול בדיוק? אני חושבת שהפרת את ההבטחה
שלך"-לחצתי על הכפתור והמוסיקה החלה לנגן ברקע, מעוותת את דברי
ולא מאפשרת לאף אחד מבחוץ להבין, חוץ מאלי שהיתה בצידו השני של
הקו. "אם את הולכת להטיף לי כדאי שתפסיקי, כבר אמרתי לך-כשאני
מרגיש רע אני לא מרגיש טעם להישאר. די עזבי את זה, מה את עושה
עכשיו?" שאלתי-"מסתכלת על הבובה היחידה שנותרה לי".
"מה זאת אומרת היחידה שנותרה??" שאלתי בתמיהה.
"אבא החליט שאני כבר ילדה גדולה ולילדה גדולה לא צריך שיהיו
בובות. כל כך רציתי לצרוח עליו-הוא כבר גדול והוא מתייחס אליי
כאל הבובה שלו."
"ממש עצוב לי לשמוע" לא הייתי ציני, אבל המשפט יצא לי כזה. "זה
בכלל לא מצחיק!" המשפט טיפה הרגיז אותה-"גם אתה חושב שאני ילדה
קטנה שמשחקת עם בובות? אז קודם כל לא שיחקתי איתן רק שמרתי
אותן כי לא רציתי לזרוק אותן וחוץ מזה גם אם הייתי משחקת איתן
אז לא היה איכפת לי מה אף אחד חושב". היא לא היתה מרוגזת, סתם
כעוסה במקצת. "הי, תירגעי אני לא התכוונתי...באמת הייתי עצוב
לשמוע. את הרי יודעת שאני יודע מה את מרגישה כלפיהן."
"סליחה אני מצטערת. אני פשוט קצת כועסת על אבא. לא ממש בגלל
הבובות, יותר בגלל השתלטנות. אני מצטערת שהוצאתי את זה עליך."
"זה בסדר את לא צריכה להתנצל, בשביל מה אני קיים? בכל אופן מה
שהתכוונתי לשאול זה מה את עושה בהמשך היום?" החלשתי את המוסיקה
שהיתה קצת רועשת מדי. היא אמרה ששום דבר וקבענו להיפגש, היא
אמרה שלום בקולה המתוק וניתקה. היה לה קול יפה בטלפון. קמתי
והתכוונתי לחזור לשולחן כשעיני נתקלו פתאום בתמונה ישנה שהיתה
זרוקה במקרה על השולחן. הדמות בתמונה חייכה, לא חיוך מזויף,
חיוך אמיתי, מאושר. חייכתי חזרה ושאלתי "מה פתאום אתה כל כך
מאושר?". אני יודע שזו רק תמונה אבל היא הזכירה לי משהו, משהו
שכבר מזמן שכחתי. כבר הרבה זמן לא הרגשתי ככה, כמו בתמונה,
אפילו שלא קרה אז שום דבר מיוחד, פשוט הרגשתי טוב בלי שום
סיבה. נזכרתי בהרגשה הזו, בתקופה השמחה הזו וזה עשה אותי
מאושר, פשוט הרגשתי טוב-בלי שום סיבה.
חזרתי לשולחן וסיימתי את האוכל שכבר לא נראה כל כך נורא, אמרתי
תודה מנומסת ואמיתית ויצאתי.



לא היה איכפת לי ללכת. לא היה איכפת לי בכלל מרעש המכוניות
הנוסעות, או מהפיח שהן השאירו באוויר, אפילו לא שמתי לב לצעקות
ולקללות של הנהגים אחד כלפי השני. סוף העולם מבחינתי היה יכול
להגיע ולי זה לא היה משנה אפילו קצת. הלכתי בנוחות כשחיוך
מטופש כזה מתנוסס על פרצופי. השמש הנעימה חיממה את צווארי
ואפילו הציפורים הצליחו לצייץ.  השיר "November Rain" נשמע
ברקע, והיה נראה לי כאילו הצלילים עוקבים אחריי לכל מקום
שהלכתי. היתה לי הרגשה מוזרה כזו, כאילו אני הולך לפגוש מכר
וותיק שמזמן לא ראיתי, כמה טיפשי...
הסתכלתי מולי וראיתי מרחוק את אלי מתקרבת לכיווני מצדו השני של
הכביש. היא לא הבחינה בי, היא היתה שקועה בדרכה ובמוזיקה שבקעה
מהאזניות שכיסו את אזניה. "מענין מה היא שומעת" חשבתי לעצמי
והמשכתי ללכת באיטיות כשהחיוך המטומטם עדיין על פני. היינו
במרחק לא גדול אחד מהשני, אך גם לא קרוב כשהיא הרימה את עיניה
וראתה אותי מתקרב. היא פתאום חייכה אליי חזרה את אותו חיוך
מטומטם. כשראתה אותי מחייך ככה היא פתאום נזכרה בתמונה ישנה
שפעם צילמה, זה עשה אותה מאושרת, סתם ככה בלי שום סיבה. הייתם
צריכים לראות אותנו, כמו שני מטומטמים הולכים כל אחד בצידו
השני של הכביש מחייכים אחד אל השני חיוך אדיוטי שכזה. הכל זז
באיטיות אך כל רגע היה שונה. נעצרתי והיא חצתה את הכביש, או
יותר נכון התכוונה לחצות את הכביש. היא היתה שקועה מדי בכדי
לראות את המכונית שהגיעה במהירות משמאלה. היא פגעה בה בעוצמה
והעיפה אותה בחוזקה לצידי הכביש, מוחקת כל שריד של חיוך מפניה,
וגם מפני שלי. עמדתי קפוא. רציתי להתעורר למציאות, חיכיתי לרגע
הזה בו אני אמצע את עצמי בוהה בכלום הריקני, מבין שהכל התרחש
במוחי, עוד חלום בהקיץ, אבל לא, הרגע לא בא. כל האושר התנפץ
למליוני רסיסים ובמקומו עלו לראשי בסערה אינסוף רגשות שעירפלו
לחלוטין את חושי. התקרבתי אליה במהירות, כרעתי על ברכי ואחזתי
אותה בזרועותיי. צפיתי במכונית בעוד היא מתרחקת לה ונעלמת מעבר
לפינה, הייתי המום מדי מכדי לכעוס. הסתכלתי לאלי בעיניים
ורציתי לדבר אך המלים לא יצאו מפי. לבסוף הצלחתי לומר משהו,
אולי לא מתאים במיוחד אבל זה כל מה שיצא-"אל תפחדי...". כל
הדיבורים האלו על המוות, על איך שצריך לא לפחד, להשלים איתו,
הכל נראה שטויות באותו הרגע. פחדתי, פחדתי מאוד. היא הביטה בי
ויכלתי לראות שהיא מנסה לדבר, אך היא לא הצליחה. הסתכלתי לה
עמוק בעיניים והדמעות זלגו מתוכן אך יכלתי לראות שהיא לא פחדה.
היא חייכה אליי בעצב וחייכתי חזרה חיוך נואש ושבור. השניה
האחרונה בחייה, המשמעותית מכולן, נראתה כתקופת חיים ארוכה.
ראיתי את הנשמה שלה גוועת ונעלמת, ראיתי אותה נושמת את הנשימה
האחרונה, ראיתי את המבט החם והעצוב שכשמסתכלים בו לא מבינים
איך יכול להיות רוע בעולם הזה, ראיתי אותו הופך למבט חלול, מבט
ריקני. ראיתי את המוות. היא פשוט שכבה שם מדממת לנגד עיני,
מתה. באותו רגע הרגשתי שחלק ממני מת איתה.
ישבתי שם, מחבק אותה בזרועותי ומלטף את שערה השחור והחלק. אני
לא יודע למה שמתי לב דווקא לזה, הייתי מנותק לחלוטין מהעולם
החיצוני, אבל בכל זאת הצלחתי לשמוע את השיר "November Rain"
בוקע מהאזניות ששכבו לצידה...



לא בכיתי כבר שנים, לא מאז שסבא נפטר בכל אופן. לא בכיתי כבר
המון זמן, בכי אמיתי עם המון דמעות ועיניים אדומות, לא סתם בכי
כזה שבוכים בסרט או משהו כזה. זה לא שהתאמצתי לא לבכות, פשוט
לא היתה לי שום סיבה.  ישבתי בחדר, בשקט, בחושך, ובכיתי-בכי
אמיתי. הרגשתי כאילו אני בוכה על כל אותם שנים שלא בכיתי בהם
כלל. הרגשתי רע ולא סתם בלי שום סיבה, הפעם היתה סיבה. מה כבר
יש לי לומר? שהייתי עצוב? שהייתי שבור? מדוכא? הרגשתי את כולם
יחד ולמרות זאת לא הייתי אף אחד מהם. הכל התגמד לעומת איך
שהרגשתי, אני כבר לא בטוח איך בדיוק. כל הזמן ייסרתי את עצמי
עם המחשבה שאני זה שהיה צריך לחצות, אם אני הייתי חוצה הייתי
רואה את המכונית מתקרבת והכל היה בסדר. ואם לא אז לפחות לא
הייתי צריך להתמודד, הכל היה נגמר ואפילו לא מתוך בחירה. זו
הבעיה שלי, אני כל כך רוצה שיחליטו את ההחלטה הזו בשבילי,
שיקבעו לי עובדה שהכל הולך להגמר, שפתאום יגלו אצלי איזה סרטן
סופני שיאכל גם אותי ואז לא תהיה לי שום בעיה, יהיה לי את
התירוץ שלי. כל עוד אני צריך לעשות את זה בעצמי אני לעולם לא
אמצא את האומץ הדרוש, אני פשוט מפחד. אני מפחד בעיקר מההשלכות
של המעשה, אני פשוט לא יכול לעשות את זה לכל האנשים האלו,
לייסר אותם באותן מחשבות נוראיות. צריך להיות ממש אגואיסט
בשביל לעשות את זה.
אור הירח בקע מבין התריסים ונחת בדיוק על השולחן, על תמונה
ישנה שזרוקה לה במקרה. הבטתי בדמות המחייכת באושר והגעגועים
פרצו חזק בתוכי. "מה אתה מחייך?" שאלתי בקושי. לא חייכתי חזרה,
לא היתה לי שום סיבה. החלטתי שנמאס לי לשבת בחדרי ועליתי לגג.
עליתי במדרגות בצעדים איטיים במיוחד וחיכיתי, חיכיתי לטלפון
שיצלצל ואני אוכל לשמוע את אותו קול מוכר. ידעתי שזה לא יקרה.
התיישבתי על הכיסא שהיה מונח בדיוק אל מול הירח המלא והמושלם.
ישבתי עם מכנס ארוך בלבד ולמרות הטמפרטורה הנמוכה לא הרגשתי
כלל את הקור. בזמן שהצתתי את הסיגריה נזכרתי באותה שניה ארוכה,
באותו מבט אחרון שבה כבתה להבת נשמתה. היא ידעה שהבנתי בדיוק
מה היא רצתה לומר, ככה היתה אלי, תמיד הבינה הכל.
פתאום עלתה בי אותה הרגשה מוזרה, מן סקרנות לא מובנת כזו כלפי
המוות. כבר אמרו לי שזה יותר תירוץ רק כדי להסתיר את הסיבה
האמיתית לרצון שלי למות אבל באמת הרגשתי סקרן, באותה שניה
נפעמתי מהמוות. כמו מן הערצה עיוורת למקור אנרגיה מיסתורי
שכזה, גם אם הוא שלילי. הפגישה הקצרה שלי איתו רק עוררה את
אותו רגש חזק שהיה טמון בי כבר זמן רב, רציתי לטעום עוד, רציתי
הכל. החלטתי שהגיע הזמן להיות אגואיסט, לא לחשוב על שום דבר
פרט לרגשות שלי, לרצונות שלי. לאחרונה הבנתי שכשאני מרגיש רע
אני פשוט צריך לעזוב, וכך עשיתי. לא רציתי לחשוב על זה, לשקול
את זה, ידעתי שאם לא אזרום עם ההרגשה אני אאבד את האומץ. צריך
לפעול בספונטניות שזה עוד טרי. התרוממתי מהכיסא ופסעתי לכיוון
הקצה תוך כדי שאני מביט אך ורק בירח המלא, כל כך מושלם, כל כך
מדהים. טיפסתי על המעקה ועמדתי, נישאתי גבוה מעל ראשי כולם.
הרוח נשבה בחוזקה אך לא התנגדתי לה, השתלבתי איתה בזמן שהיא
ליטפה את גופי החשוף. חייכתי חיוך מאושר ובאותה שניה ארוכה,
השניה המשמעותית מכולם, לא פחדתי, לא היה בראשי שום זכר
ממחשבות שליליות כלשהן. זה באמת לא יאמן איך כל תקופת החיים
שלך עוברת לנגד עינייך באותו רגע-היא נראתה נפלא יותר מכל פעם
אחרת.  פרשתי את זרועותי לצדדים ובחיוך מאושר צעדתי צעד גדול
אל תוך החשיכה האינסופית. לא הרגשתי את הפגיעה, הכאב לא היה
משמעותי, הכל נגמר ברגע אחד קטן, הרגע הטוב ביותר בחיי.
התעוררתי חזרה למציאות, מצאתי את עצמי עדיין יושב על הכיסא,
עדיין בוהה, עדיין קיים, ועדיין כואב...