"נו, אני בטוח שאתה יכול יותר טוב מזה", גיחך הפסל בלעג גלוי.
קהל גדול של אנשים כבר החל נאסף סביבי, וזה נהיה כבר משפיל.
תפסתי את פטיש הברזל הגדול שהחזקתי, הרמתי אותו באוויר, ושוב
התכוננתי לתקוף.
"קדימה! אתה כבר מצליח!", צעק הפסל, עדיין מלגלג. איזה קול
מעצבן היה לו, כמו זמזום של דבורה. "הוא רק מנסה לעצבן אותך",
ניסיתי להרגיע את עצמי, "אתה סתם משחק לידיים שלו". אבל זה לא
ממש עבד והוא הצליח להרגיז אותי עוד יותר. לא, הפעם הייתי נחוש
בדעתי לסתום לו את הפה. הנפתי את הפטיש גבוה עוד יותר, צרחתי
בפראות והתחלתי לרוץ לכיוונו.
ממש התקרבתי הפעם. כבר הייתי מעליו, ורק חסר היה שאוריד את
הפטיש מטה בעוצמה רבה כדי לנפץ את ראשו של הדבר הארור. אבל רגע
לפני, בעוד הפטיש מונף בשיא גובהו, החליק הפטיש מידיי ונפל על
המדרכה ברעש אדיר. הקהל שהתאסף פרץ בצחוק גדול, אבל בקושי
יכולתי לשמוע אותם מרוב עוצמתו של הצחוק שצחק הפסל. הוא לא
באמת מצא את זה כזה קומי, זה היה צחוק מאולץ. אני התרגזתי
והכיתי בו באגרופיי, אך הצלחתי להכאיב רק לעצמי, ולא לשרוט
אפילו במעט את האבן הקשיחה ממנה היה בנוי הפסל.
"רק עוד קצת! תראה, אני מתחיל כבר להיסדק!", הצליח הפסל לצרוח
בין התקפי צחוק פראיים. גם הקהל נראה מאד מבודר מן ההתפתחות
האחרונה, אנשים ממש התגלגלו על הרצפה מרוב צחוק. אם הם יכלו
לשמוע את ההערות הקומיות של הפסל, ללא ספק היו צוחקים יותר,
אבל זה היה לאוזני בלבד.
התרחקתי שוב. תפסתי את הפטיש שוב. האנשים המשיכו להתקהל, והקהל
גדל. היו כמה שמחאו כפיים. "אני לא מופע רחוב!", צעקתי במלוא
גרוני, "לכו מכאן!". אבל לא נראה שלאף אחד היה איכפת במיוחד.
"אני לא מופע רחוב", חיקה אותי הפסל בלגלוג, "איזה מלים
גבוהות. איזה אדם מתוחכם אתה".
"מי שם את הדבר הזה פה?", שאלתי את כל מי שעמד סביבי, "מי? מי
בדיוק רוצה שזה יהיה כאן?". אף אחד לא ענה. זה באמת לא היה
בסדר העניין הזה, ששמו פסל שלי בכיכר הכי מרכזית בעיר. הרי זה
לא תורם כלום לאף אחד. אף אחד לא שאל אותי אם אני מסכים לזה
בכלל.
"מה הפסל עשה לך כבר?", קפץ לי פתאום מול הפרצוף איזה אזרח
למופת, "בכל מקרה, האלימות  הזו היא לא דרך לפתור בעיות!". לא
הגבתי. הרי ידעתי כבר מה הוא הולך להגיד לי. קודם כל, אף אחד
לא הסכים להודות שאני הוא האדם המפוסל שם, כמו שאף אחד לא שם
לב שהוא מדבר. אבל זה שהם כולם טעו לא עשה אותי פחות צודק. בכל
מקרה אם הייתי אומר לו את זה הוא היה סתם מחליט שאני חולה נפש,
אז מה הטעם? אין טעם גם להגיד לו שהתקשרתי כבר לעירייה
והתלוננתי, והם אמרו שזה לא פסל שלי אלא של  איזה אבי וינברג
אחד. לא שאלתי מי זה אבי וינברג, זה לא היה איכפת לי, פשוט
ניתקתי את הטלפון, תפסתי פטיש ויצאתי להוריד את דבר הזוהמה
מהכיכר שאמורה לעטר את עירנו היפה.
כעת ישבתי על הרצפה, מרים את הפטיש מחדש, ושוב מביט בפסל
בשנאה. "אתה לא תהיה פה", אמרתי לו, "גם אם אני אצטרך לבזבז את
כל החיים שלי על זה, אתה לא תהיה פה. אני פשוט יודע שאתה לא
אמור להיות פה, אז אתה לא תהיה". הפסל לא נראה מרוגש במיוחד מן
הדרמטיות שבנאומי האחרון. "אולי, אבל לא הייתי בונה על זה",
הוא אמר. כל כך מעט מילים לעומתי, אבל הוא נשמע כל כך יותר
בטוח בעצמו, כל כך יותר צודק.
קמתי. הקהל, שנשתתק מעט, החל לצחקק שוב, ביודעו מה הולך לקרות.
שמתי לב שמבין כל ההמון הגדול של האנשים שהתאסף, אחת הייתה
קולנית ביותר. הייתה זו נערה צעירה כבת ארבע עשרה, שלבשה משקפי
שמש ענקיות. היא לא הפסיקה לרגע להצביע עליי ולהגיד לאנשים
שעמדו לידה כמה אני דפוק וטיפש. נתתי בה מבט מלא שנאה. לזוועתי
ראיתי את החיוך על פניה מתרחב, ולא זו בלבד שלא נבהלה כלל וכלל
מן המבט המפחיד לכאורה שלי, אלא שהוא גרם לה להיות עוד יותר
משועשעת ממני.
מה שבאמת הציק לי היה הזלזול הזה. אף אחד לא העריך מה שניסיתי
לעשות למענם פה. הרי אף אחד לא באמת אוהב את הפסל הזה, הוא
מכוער כל כך; הוא היה פגם אסתטי. אני ניסיתי להיפטר ממנו,
וזכיתי מהם רק ללעג והשפלה. הם לקחו את הצד שלו.
"נו, תפתיע אותי", אמר הפסל שלי, "עשה משהו טוב פעם אחת בחיים
שלך. פעם אחת אל תיכשל במטרה ששמת לעצמך, ונפץ את ראשי לרסיסים
קטנים". נשכתי את שפתיי. כה מעליבים היו דבריו - לא כל כך
המילים כמו הטון שבו הוא אמר אותן, שכמו חדר לעצמותיי והוציא
מגופי את כל אותם הדברים שניסיתי להדחיק.
הפעם לא רצתי בזעם. התקרבתי לאט לאט. באמת שאין זה דבר מסובך,
לדפוק פטיש בראש של גוש אבן. לקחתי צעד אחרי צעד, מחזיק את
הפטיש חזק וצמוד לגופי. בינתיים התחיל הפסל לשיר. השירה שלו
הייתה מרגיזה וקולנית, כמו זבוב שמסתובב סביב אוזניך ואינך
יכול לתפוס.
הפעם לא הגעתי כל כך קרוב כמו בפעם הקודמת. כבר במרחק כמה
מטרים מהפסל התחלתי להרגיש כאב חד ברגלי השמאלית. התעלמתי
מהכאב וניסיתי לקחת עוד צעד, אך ברגע שדרכה כף רגלי השמאלית על
הקרקע שוב התגבר הכאב והיה לקשה מנשוא, עד שלא יכלתי לעמוד,
הרגל התקפלה ואחריה השנייה ומצאתי עצמי מוטל על הקרקע.
הו, איזה בידור. כמה צחקו האנשים! כמה צחק הפסל! עיסיתי את
רגלי הכואבת וזחלתי אחורה. באורח פלא, הכאב ברגל נפסק. "נו?",
שאל הפסל, "אז מה עכשיו? איזה טריק גאוני חדש תמציא עכשיו?".
אך בעוד הוא מדבר, הנה באו להם שני שוטרים. גם הם נראו יותר
משועשעים מרציניים. "לדעתי", אמר לי האחד מהם, מביט אל השני
כדי לקבל אישור לכמה הוא מצחיק, "אתה מנסה לפגוע כאן ברכוש
ציבורי. אז אני ממליץ לך להפסיק וללכת הביתה מהר, ואנחנו נעזוב
אותך לנפשך. מה דעתך?". השוטר השני מלמל משהו בסגנון, "עזוב,
תן לו להמשיך, זה בידור".
קמתי. אמרתי להם שאני מתנצל. שלא התכוונתי לפגוע בסדר הטוב
וברכוש הציבורי, אבל מצד שני זה לא בסדר שהפסל הזה פה. בקול
חנוק ומיואש אמרתי את הדברים. לא טרחתי להסביר מה לא בסדר בזה,
הם לא יבינו.
"איזה עמידה על העקרונות", צעק לי הפסל מאחורי גבי, "ממש ראוי
להערצה! חתיכת מאבק על מה שאתה מאמין בו! כנראה שמגיע לך שיבנו
פסלים שלך בכיכרות, כזו אמונה בעצמך".
המשכתי לבלוע בשקט את עלבונותיו של הפסל. "בסדר, אדוני", אמר
השוטר, "אבל רק דבר אחד - את הפטיש בבקשה". הם רצו לקחת ממני
את הפטיש שלי. יכלתי להבין את זה. באמת מוצדק מצדם.
"תראה אותך! עוד כשלון אחד! היית חושב שאחרי כל כך הרבה זה כבר
לא ישנה לך כלום, נכון? מסתבר שאי אפשר להיכשל יותר מדי, אה?",
היה הפסל מדבר, ביהירות של מנצח.
השוטר הושיט ידו קדימה. הוא רצה שאניח שם את הפטיש. "כן",
אמרתי, "אין בעיה. אמסור לך את הפטיש. רק תן לי עוד רגע אחד".
כל העת הייתי מרוכז בנערה המגעילה עם משקפי השמש. היא עמדה ממש
בקדמת הקהל, שהביט בשיחתי עם השוטרים. עמדה שם, משלבת ידיים,
ללא ספק גאה בתבוסתי. אבל כבר לא היה איכפת לי ממנה. הבעיה שלי
הייתה שממשקפי השמש הענקיים שהיא לבשה השתקפו פניי בבהירות
רבה, והן הזכירו לי כל כך את הפסל שזה היה מחליא. אז תפסתי את
הפטיש, התקדמתי לעברה באיטיות, תפסתי אותה בכתפה ביד אחת, וביד
השנייה הנפתי את הפטיש וניפצתי את משקפי השמש שלה. הרגשתי קצת
יותר טוב.