בחור בן 27 נכנס למשרד של ראש המאפיה, יורה בו בראש ומיד
מתאבד. את ראש המאפיה כולם מכירים. המון אנשים שמחים מאוד. קצת
פחות אנשים עצובים. מעטים מחפשים נקמה, מספר כזה או אחר רואה
הזדמנות להשתלט ועוד המון נושמים לרווחה. חובות של שנים שגזלו
קורבנות אדם ונזקים בלתי הפיכים - נמחקים בירייה אחת. את הצעיר
אף אחד לא מכיר. מעולם לא שמעו את שמו בעולם התחתון. מעולם לא
שמעו עליו במשטרה. אף אחד לא יודע מה הניע אותו למעשיו. את
התמונה שלו בעיתון זיהו כמה אנשים, אבל גם הם, רק הכירו את
הפנים מהשכונה. קובץ חברים ומשפחה עצובים, אדם אחד שמח (וגם זה
רק כי בתיכון אותו בן 27 גנב ממנו את חברתו ומאז הוא ייחל
למותו), אין על מה להשתלט (מלבד על דירת סטודנטים שהייתה
ברשותו). אף תמונת מצב אינה משתנה (מלבד אולי זכאותה של האם
שנותרה לבדה לקבל מטפלת מביטוח לאומי, וגם זה רק מאחר ומצבה
הבריאותי אינו מאפשר לה להתקיים בכוחות עצמה), אף אדם אינו
נושם לרווחה (מלבד אולי אותו בעל מסעדה שבה עבד אותו בן 27
כמלצר, שרצה ממילא לפטרו מאחר ולא עשה את מלאכתו כראוי ועכשיו
לא יצטרך לעמוד בסיטואציה מביכה של פיטורין).
כלפי העולם כל העסק נראה כמו יום אחד של כותרת בעיתון. כלפי
סגנו של ראש המאפיה (יהי זכרו כזה או אחר) זו הזדמנות קידום
נהדרת, ותחילת דרך חיים חדשה כמספר אחד בארגון. לא עוד מספר
שתיים. כלפי אמו של אותו בן 27 (בת 54) משמעה של כל הפרשייה
היא חיי בדידות מלאים בסימני שאלה שלעולם לא יזכו לתשובה
הולמת. כלפי מפקד משטרת המחוז זה אומר בלש שמוקצה לצורך החקירה
לזמן בלתי מוגבל (בעתיד יסתבר כלא יותר משלושה שבועות מכיוון
שיש רק לבדוק מה המניע ולא נותר עם מי לדבר). כלפי החוגים
ההומניים שמתכנסים ברחבי הארץ פעם בשבוע ודנים בעניינים שעולים
על פני השטח, משמעות הפרשיה היא דילמה מוסרית: האם חייו של אדם
פושע אינם חיי אדם?! והתשובה ברורה לכל.
עבור ראש המאפיה שנרצח משמעות העניין היא פרישה בשיא. הארגון
לא היה במצב טוב כל כך כבר הרבה זמן, ורק עכשיו - אחרי חתימת
העסקאות האחרונות עם רשת מסעדות הבשר - פתאום הורגש שגשוג
שהקפיץ את רמת החיים של כולם. לא היה יכול להיות זמן טוב יותר
לפרוש.
עבור אותו בחור בן 27 שרצה למות כי נמאסו עליו חיים שלמים של
טיפול באמו, הייתה זו הזדמנות טובה לגמול לחברה שבה גדל על
הרבה שנים יפות (27 בערך) בכך שייקח אתו את האדם שממנו מפחדים
המונים, ששולט באימפריה של רשע ופשע ומיץ של זבל. הוא שנא את
המאפיה. הוא למד עליה באוניברסיטה (סוציולוגיה של הפשע), הוא
התחלחל ממנה בסרטים שראה (סנאף/עלילה), והשיא מבחינתו היה
סגירת העסקה עם רשת המסעדות שבה הוא היה מועסק כמלצר. עצם
הטומאה לא הניחה לו. את מעשיו הוא לא הסביר. גם לא ראה צורך
בכך. הוא לא עשה את זה בשביל תודה, אלא בשביל שיפור החיים לאלו
שיהיו אחריו.
(ואני מנסה לחשוב אם אני מעריך את הבחור הזה עד עמקי נשמתי, או
שאני מזלזל בו. מצד אחד אני חושב שהקרבה עצמית היא דבר אצילי
ונערץ. אדם שרואה את טובת הזולת כקודמת לשלו הוא אדם דגול.
ואדם שנותן לאידיאלים שלו להנחות אותו הוא גדול עוד יותר. ומצד
שני, מי שנותן את חייו הוא טיפש. ולא משנה למען מי או מה. ואני
שואל את עצמי הרבה בזמן האחרון אם יש משהו או מישהו מספיק
חשובים שאתן את חיי למענם. ואני מניח שדווקא בתקופת מלחמת קיום
הרבה אנשים שואלים את עצמם את השאלה הזאת. ואני מניח שיש. אבל
בטח שלא למען משהו כמו כלל החברה, או טובת הכלל.
חיי שלי.
לא אתן אותם.
לא לכם.)