המכתב סיפר שהחדר של אדם היה כמו חור שחור, המושך אליו מאסה
בהיקפים אין סופיים. אדם גילה את זה לראשונה כשהיה ילד קטן
ולימדו אותו אודות כוח המשיכה בשיעור טבע; בחדרו הקטן והמקושט
חש כאילו משקלו היה כבד בחצי מאשר בשאר הבית או ברחוב.
אדם נחשב לילד שקט ולא מתבלט, אולם במהלך אותו שיעור טבע הוא
הרים את ידו במופגן וברעד ולראשונה במהלך לימודיו בבית הספר,
פצה את פיו. הילד הצדיק את המורה ולאחר שחכך בדעתו, קבע כי כוח
המשיכה נובע מחדרו שלו.  הכיתה לא כל כך הבינה מה הטמבל העני
רצה מהם והמורה לא התעניינה בדבריו על החדר.
למעשה, החדר של אדם לא היה מהחביבים על ילדי הכיתה;  לא היה בו
נינטנדו גזעי או מחשב מהיר. בעצם - אדם היה סתם ילד עני, מסתם
משפחה ענייה, מסתם בניין עני שבסתם שכונה ענייה.
אני אף פעם לא אהבתי את המנטליות הענייה שלו, אבל שמרתי את זה
לעצמי. שאר הילדים התנהגו ברשעות כשהסוגיה עלתה, כדרכם של
ילדים. לא אחת לעגו לו על מכנסיו הבלויים ועל תספורתו המוזנחת.
הוא תמיד היה אוכל את הקשה בסנדוויץ' שעשוי מפרוסות לחם, שהיה
מרוח בדלות בגבינה לבנה או בחמאת בלו-בנד של עניים.

בסוף היום ניגשו לאדם כמה ילדים למדנים מהכיתה ושאלו אם הם
יכולים לבוא אליו לחדר.
אדם, המתנודד כעלה נידף ברוח מהתרגשות, הסכים. הוא רצה להכיר
חברים חדשים, אפילו אם הם היו הגיקים שאהבו שחמט ולשחק
בטולקין, עד כדי כך שאפילו גדעון, הסייד-קיק של הכיתה כינה
אותם "הומואים".  בדקות הראשונות ההומואים מאוד התלהבו מזה שהם
שקלו כמו יובל, השמן של הכיתה. ההתלהבות חלפה כשבאה, לאחר
שההומואים התעייפו מלבחון את הכבידה המרתקת והכמעט "יופיטרית"
של החדר של אדם, כמו שהגדיר אותה גיא, שהיה ידוע בתור ההומו
הראשי של הכיתה.
ההומואים אהבו לבוא לאדם כי ההורים שלו לא היו משגיחים עליו
ושבו הביתה מאוחר כל יום מהעבודה השחורה שלהם. אבא של אדם היה
פועל בניין ואמו תופרת במפעל טקסטיל ובתמורה לשכר מינימום, הם
קרעו את התחת שלהם והפקירו את אדם בחדר הכבידה עד שעות
מאוחרות.

בכיתה ז', אדם כבר היה הומו אותנטי וגם המארח של אסיפות
החבורה. ההומואים, כדרכם של ילדים קטנים, התחילו מאוד להתעניין
בדברים של מתבגרים, בין אם מדובר בחצ'קונים, ילדות עם חזיית
ספורט או כדורגל.
להורים של אדם לא הייתה בעיה עם התכנסויות החבורה, בעיקר מפני
שאדם לא היה יכול להציע כיבוד שילכלך את הדירה. חוץ מזה,
ההומואים היו צריכים להתחפף לקראת שש בערב, כי ההורים ההומואים
שלהם פחדו ממה שעלול לקרות להם באותה שכונת מצוקה, בה אדם
התגורר.
באחד הערבים, אסף נשאר לישון אצל אדם בשביל לצפות בסרט פורנו
רך. כל ההומואים מאוד רצו להצטרף והסרט הכחול הפך את אסף לכמעט
מקובל בעיניהם, אבל ההורים שלהם לא הרשו להצטרף בגלל השעה
המאוחרת.

אסף ואדם צפו בסרט בסקרנות ואחרי שהתחילו להבין מאיפה משתין
הדג, הילדים התחילו להתנפח. אסף ליטף את עצמו ואדם ידע מה החבר
שלו עושה, אבל הוא ממש לא הבין למה אסף מרוכז בגבר ובאיבר מינו
הדוחה. אדם שאל את אסף למעשיו ואסף ענה שהם חייבים לדבר. אדם
הנהן בהבנה מזויפת וכיבה את הטלוויזיה המושתקת. נוכח
הדיסקרטיות הנדרשת לעניינים שכאלה, הוא הוביל את אסף על קצות
האצבעות לחדר שלו.

אסף התחיל בוידוי ארוך, שאדם לא ממש הבין, על איך שהוא תמיד
ישב בצד במשחקי כדורגל כי הוא פחד שיעמוד לו במכנסונים הכחולים
הקטנים של שיעורי ספורט. הוא סיפר לאדם שהוא בכלל הצטרף
להומואים כי איתם הוא יכל לשבת בצד במשחקי כדורגל ושהוא חושב
שטל וכל הטולקינאים סתם הומואים משעממים.
הנערים התיישבו על המיטה ואסף סיפר לאדם שהוא ממש אוהב בנים
והוא תמיד הסתכל עליי, למרות שאני מאוהב במיכל. אדם עדיין
התקשה להבין מה אסף רוצה ממנו, אבל כשאסף ניסה לנשק אותו - נפל
האסימון. אדם היה בהלם כשהרגיש את שפתותיו היבשות כחרוב של אסף
על שלו והוא ניסה להרביץ לו, כמו שאני הרבצתי לאסף אחרי שתפסתי
אותו מציץ לי אחרי שיעור ספורט. לצערו של אדם, כוח הכבידה של
חדרו עזר לאסף והוא הצליח לבצע בו את זממו.

הסיפור הזה די גמר את אדם ומסתם ילד עני, ממשפחה ענייה, מבניין
עני שבשכונה ענייה הוא הפך לאדי, קורבן אונס מחורבן, שרואה
אופרות סבון  מזורגגות וממרר בבכי תמרורים על כמה שכוח המשיכה
דפק לו ת'חיים. השנים עברו ואדי התחתן עם איזו אחת שאף אחד לא
היה מתחתן איתה. הוא גידל כרס שעירה ואיבד את שיער ראשו. למרות
העשורים שחלפו, הוא שמר את סוד איבוד בתוליו הרקטאלים לעצמו,
אבל תמיד האשים את אסף בגורלו העצוב ובכך שהגשים את העוני שהיה
טמון בעורקיו.
האג'נדה העמוסה של אדי המובטל הייתה מורכבת מהתעוררות בצהרי
היום,  עישון חצי חפיסת טיים עם אנשי הקבע המשוחררים על קפה
בקיוסק במרכז המסחרי ופיצוח גרעינים, תוך גידוף ההומואים
והאשמתם בכל החולי של החברה, כולל אותו.

באחד מהבקרים הוא פתח ת'עיתון ספורט וקרא מודעת אבל, שהכריזה
בצער רב על מותו של אחד, אסף. הוא קרא בתדהמה ובשמחה גלויה
שהלוויה תיערך בעוד מספר שעות ממש באותה העיר בה נולד, נאנס
וגר עד היום. בלוויה הוא התרשם שאסף חי חיים מלאים ומאושרים,
עם בן זוג אוהב וקהיליה תומכת ואוהבת. הוא כמעט והקיא מגועל,
כשראה גבר כורע על קברו של אסף ומיילל כאלמנה בעת קינתה. הוא
צחק וחזר לקיוסק, לספר לחברים בשכונה שאיזה הומו מהשכבה שלו
נפטר וש"בחיר ליבו" בכה שם כמו איזו בחורה.
אדי היה בכזו אקסטזה שפתח את מדור ה"דרושים" וממש חיפש עבודה.
לא הייתה לו עוד סיבה להאשים בה את כישלון חייו ובעיניו, נקמתו
המתוקה מומשה. כישוריו וגילו איפשרו לו רק לשמור על אתרי בנייה
ועבודה זו נראתה לו מרוממת יותר משל אביו, שבעברו היה בונה
בניינים.
הוא העביר לילות ארוכים בשמירות ושמח לדעת שחשבון הבנק של
המשפחה שלו תופח מעשיית כלום. הוא יכל להרשות לעצמו לרכוש לילד
שלו מחשב תואם פי-סי ולשתות בירה טיפה יותר טעימה.

באחד מהלילות הוא נהיה ממש עצוב מסיפור האונס שרדף אותו עשרות
שנים ופוצץ לעצמו את המוח עם האקדח שלו.
הגעתי למקום החקירה ונחרדתי לראות את אדם מהכיתה שלי מרוסק על
הרצפה של אתר הבנייה. הוא השאיר אחריו מכתב שגולל את כל הסיפור
הזה ולא הותיר מקום לחקירה משטרתית נוספת.

על החתום,


גלעד שפירא,           סגן ניצב
בלש בכיר,     משטרת ישראל