לא מזמן היה לי יומולדת. לא סתם יומולדת שבאים אליו בני משפחה
והורים אלא יומולדת אמיתי וגדול כזה עם שהיה בסימן החתונה של
אחותי, זה היה בעצם יום לפני החתונה.
כולם באו ליומולדת, או יותר נכון, לחתונה של אחותי.
לא הרגשתי כאילו עושים לי טובה ובמקרה עושים לי יומולדת עם כל
הקרובי משפחה שאני לא מכיר שבוע אחרי היומולדת כבר.
לפחות מצד שני היה הרבה אוכל ושתיה ומוזיקה טובה, קיבלנו דיל
עם המנהל של האולם שיעשו לי בו יומולדת, זה היה קצת מוזר.
אומנם קיבלנו את האולם הקטן, שהיה מיועד להיות חדר כנסים קטן
אך הוא יכל להחיל עשרות אנשים.
היה אפשר לחשוב שיש לי חתונה גם, אבל ידוע לכל שאנשים באים
בגלל האוכל והמוזיקה ולא בגלל האירוע, מי כבר יכל לבוא
בשבילי?

ערב היומולדת הגיע וכבר התלבשתי יפה ומגולח עם טונות של
אפטרשייב. הוספתי באופן חד פעמי אפילו חיוך, שאנשים ירגישו טוב
לידי.
השעה כבר היתה שמונה ואנשים החלו להכנס בצרורות, כולם חייכו
בחיוכים מזויפים ואמרו 'מזל טוב' 'מזל טוב', ואני בינתיים
חשבתי איך אני מחמיץ את השידורים החוזרים של 'סיינפלד'.
"אוו כמה גדלת!", אמרה מישהי והוסיפה טפיחה על השכם, הריטואל
הזה של "כמה גדלת", "מתי אתה תתחתן" ו"וואלה איזה דיל עשיתם"
חזר מספר פעמים, כמה על כל ה40 שבאו למסיבה שלי, יותר נכון
האלו שבאו לחתונה של אחותי יום קודם.

חייכתי ובעצם בפנים השתעממתי למוות, כמעט כולם הגיעו ותפסו
מקומות ואני ישבתי סתם, אוכל כמויות מסחריות של קרקרים.
בינתיים, בין הסבל, החיוכים המיותרים עופף לו ברחבי האולם
תימהון בהקשר ליומולדת 16 באולם המיועד לחתונה של אחות.
וכך בעודי יושב ושומע גינונים ודברי עסקים מפי ה'נופשים'
ביומולדת שלי, שמעתי ממקום כלשהו שיר מזרחי מוכר.
אומנם אני ידוע כלא מעריץ גדול של שירה מזרחית, זכרתי שאיזה
חבר כל הזמן שר את זה והלכתי לאחד האולמות בבניין לבדוק מהו
השיר ומאיזה חמולה הוא בא.

"לולולולו" עז נשמע מאולם הקקטוס השבדי, בלי שום חשיבה הלכתי
לשם באיטיות, מנסה להראות כאדם מן המסיבה.
חטפתי לעצמי פרוסת נקניק ועמדתי בכניסה, בוחן את פרטי האירוע.
ראיתי מלא אנשים מחייכים חיוכים אמיתיים ורוקדים וחוגגים, היתה
בכניסה מן כספת ועל ידה שלטון קטן "בר מצווה יונתן אלטמן".
'הא..רוני גם אלטמן, מצחיק', חשבתי לעצמי. בתחילה לא ממש קלטתי
אך תוך מספר שניות ראיתי את רוני.
אומנם אנחנו לא מכירים זמן רב  אך ידעתי שאני נמשך אליה
באיזושהי צורה חייתית שאני פשוט רוצה לנשק אותה, אך בעצם היה
את המכשול שאנחנו בקושי מדברים ושאני מנסה להיות נחמד אני רק
נהיה יותר מגעיל.
"סליחה", מישהו העיר אותי מהחלימה בהקיץ, "חבר של יונתן?", שאל
האדם.
"אני..לא לא..", אמרתי במהירות ונסתי לאחור..
"באמת נראה גדול מדיי, לא נורא..".
עמדתי במסדרון החיצוני, עדין הבטתי בחצי עין אל עבר הבר
מצווה.
רוני הסתכלה לכיווני, היא בהתה למשך כמה רגעים ואז לפתע נעלמה,
אולי היא ברחה ממני..ואולי פשוט..לא רצתה לראות אותי.
בלי שום מעשה מיותר חזרתי למסיבה שלי, שבעצם אף אחד לא שם לב
שהלכתי.

המשכתי לשבת בחוסר מעש, מנסה לחשוב איך אני אסבול יותר ביום
המחרת, קצת היה קשה לדמיין.
לפתע שמעתי "שאלום!!!", מן שלום במבטא אוסטרלי כבד.
ידעתי בלי שום ספק שזהו דודי הכמעט-ולא-מוכר אליהו, קרוב
המשפחה היחיד מצדו של אבי שנשאר מהעלייה הגדולה מאוסטרליה.
ראיתי אותו רק פעם אחת שהייתי בן 8, הנחתי שהחיים באוסטרליה
וניהול חברת השקעות בקופסאות יוגורט אלו מלאכות נורא קשות ולכן
לא ציפית שיבוא שוב או בכלל.
"אוה איתי מזל טוב, הגעתי לארץ בדיוק לפני שעה וחשבתי שיהיה
נחמד לבוא ליומולדת שלך!", אמר במבטא כבד ולא מובן והוסיף
טפיחה לאחיו (אבי) על השכם.
"אוי אתה יודע הבאתי לך מתנה מיוחדת מאצלנו בערבות אוסטרליה!"
"מה? מה?", אמרתי בהתלהבות, ידעתי שזה משעשע אותו.
"הבאתי לך בור.", אמר והביא לי אותו, אפילו לא עטוף.
"בור?", אמרתי בפחות התלהבות.
"כן..זה בור טוב מאוסטרליה, רוצה או לא?"
"הא..בטח בטח..תודה רבה אלי..", חייכתי בזיוף.
"כן זה בסדר..אם תסלח לי אני צריך איזו כוסית יין בשביל ה"ג'ט
לג" אתה יודע.."
"כן אני יודע..", אמרתי והלכתי משם במהירות עם הבור.

לא הרבה אנשים ראו אדם הולך עם בור, אבל מילא, לי היה והייתי
גאה בזה. קצת קשה להגדיר את הבור, רק אני יודע שהוא היה עמוק
ורחב ויפה, ממש יפה.
אף על פי שקצת קשה להיות שמח בחלקי עם בור, והוא קצת לא בר
שימוש, הוא ממש התאים לי לבגדים, וגם לא היה כל כך כבד או
בעייתי, בור נחמד ושקט.
בניסיון שלא לתת לאף אחד לגעת בו, ישבתי בפינת האולם כל הערב
וחיכיתי שאוכל כבר לנסות אותו.
חיכיתי, וחיכיתי..ובינתיים כולם השתכרו..והדוד, הדוד האהוב
שלי, קצת יותר מדיי.

"אתם יודעים מה?", צרח  אליהו ברחבי החדר.
"מה?", ענה לו סבא נחום.
"אני רוצה להגיד מזל טובבב..ל..אי..איתי..ואחותו..זאתי..", אמר
ושיהק להנאתו.
"די, די..אלי, תרד מהשולחן..אתה שתוי", אמרה אימא.
"אני שתוי? מה את פסיכית? אני לא שתוי..אני שמח!"
"אתה לא..מספיק..תפסיק!", ניסתה למשוך אותו מטה.
כבר אז הרגשתי שמשהו לא בסדר, משהו לא הולך טוב..ידעתי ששתייה
חריפה לא עוזרת.
"אני לא אפסיק!, אני באתי לכאן מאוסטרליה..ואפילו הבאתי לבן
שלך בור!, אני אשמח כאן עד החתונה מחר!".
"לא אתה לא, אתה צריך ללכת לישון עוד מעט!", אמרה לו.
"עזבי אותי! להלהלהלה", אמר וזמזם בתוספת לגימה ארוכה מבקבוק
מסוים.
"תסבירי לי את..איך הבת שלך מתחתנת..ואני עוד רווק?"
"מה הקשר? תפסיק..אתה יכול לפגוע בעצמך.."
"אני סתם חרא..רווק..עלוב..בודד..כל היום בעבודה"
"ואא..הרבה תיאורים..", הוסיף אבא.
"שתוק!", אמרה אמא לאבא בתוספת סטירה קטנה.
"כן..מה אני שווה..אני עוד צריך לסבול את החתונה הזאת
והיומולדת?, די..לא..", אמר וקפץ מהשולחן.
"תירגע, בוא תשב..באמת אלי..נו!", אמרה אמא ומשכה אותו, אך הוא
זרק אותה על הרצפה והלך לכיוון החלון.
"באמת שחרא ..אני טיפש..", אמר ולפתע קפץ מהחלון.
שברי זכוכית עפו לכל עבר וכל חבטה עזה נשמעה מבחוץ. דממה חלפה
על האולם למספר רגעים אך מיד אנשים התחילו לצרוח לרוץ אל
היציאה והחלון, לראות מה קרה לדוד.
"אוי ואבוי" מהול בצרחות נשמע, כולם בכו והגברים ירדו למטה
לבדוק מה קרה, אני הרגשתי שהוא מת, אף על פי שזה רק קומה
שלישית.
לא רציתי לסבול, זה הרי היומולדת שלי, בסוף גם בטח היו מאשימים
אותי.
בלי מחשבה..לקחתי את הבור שלי ויצאתי החוצה אל החניון של
הבניין.

"דוד דפוק מתאבד שיכור מביא לי בורות מה אני אעשה עם זה איזה
חיים חראים יש לי..", מלמלתי לעצמי.
מרחוק עוד שמעתי קולות של ניידות משטרה ואמבולנסים, צרחות, בכי
ושאר קולות של דאגה וצער.
הקול הגדול ביותר של צער בא מאצלי, אף אחד לא שמע אותו..אולי
הבור שלי כן, אבל מה אכפת לו.
יומולדת שלי נהרס ולאחותי יש מחר את החתונה, 'לאף אחד עכשיו לא
יהיה אכפת מזה וכולם יאשימו אותי', חשבתי.
רק רציתי לברוח ולבכות, מעולם לא היה לי כזה יום חרא, כל כך
הרבה דברים שלא רציתי לזכור והיומולדת המחורבן הזה, ממש מרגיש
זוועה.
"מצטערת על דוד שלך", אמרה מישהי מאחוריי.
'רוני', חשבתי לעצמי, והסתובבתי.
"הא..תודה..כן..בטח..", תקעתי את פני מטה שנית.
"גם כן מסיבה...אצלנו זה נגמר דווקא טוב..", אמרה בחיוך.
"יופי, אני שמח בשבילך..הא.."
"כן?"
"תכירי..זה הבור שלי..הדוד שלי הביא לי אותו.."
"דוד מגניב, מביא בורות..", אמרה והושיטה ידה לגעת בו.
"הוא מת, ואל תגעי..הוא רק שלי.", אמרתי בכעס.
"תרגע, יהיה בסדר!", אמרה ונשענה לי על הכתף.
"וואלה..אם ככה..את ממש יפה היום.."
היא הסתכלה עליי וחייכה. הסתכלתי על שיערה בעוד עוצמה עיניים
וחושבת מחשבות השענות על כתף, כמה רציתי לנשק אותה.
"אתה רוצה אותי, נכון?", שלפה במהירות והסתכלה עליי.
'מה אני יכול להפסיד', חשבתי והנהנתי לחיוב. "כן רוני..אבל זה
לא סתם..זה באמת.."
"כן כולכם אומרים את זה, בטח..אז אני עשירה, זה לא אומר שצריך
לעבוד עליי."
"את..את..יפה ונחמדה..אני לא סתם כזה מגעיל..!"
"אני בטוחה..סלח לי, יש לי פגישה עכשיו עם מישהו טוב ונחמד
ביחס אליך..."
היא קמה בהפגנתיות והלכה לכיוון מכונית שעמדה בצומת עם אדם
מבוגר יחסית, לאחר שיחה קצרה היא נכנסה לאוטו והם נסעו לכיוון
הפרדסים, ואני רציתי גם.

בלי מילים מיותרות, החלטתי שנמאס לי לחלוטין.
גם דוד מת, גם מישהי זנחה אותי, גם בטח יאשימו אותי ויהיו מלא
בעיות, פשוט נמאס לי.
שכבתי על הגב ובהיתי בשמים-
"הגיע הזמן הא?", דיברתי לעצמי ולשמים.
"תודה על המתנה!", אמרתי וצחקתי לעצמי שנית, זה כבר היה די
מוזר.
לאחר כמה דקות של מלמולים לעצמי נעמדתי אל מול חניה ריקה
וחשבתי. לאחר כמה בדיקות כלליות לקחתי את ממקום כלשהו באזור
וחפרתי לעצמו חור באדמה. שסיימתי פרסתי את הבור במקום זה,
באותה חניה.
הבור היה גדול ונחמד, אפילו נראה מאוד נוח, בדיוק מה שרציתי.
מבלי לחשוב שנית נשארתי בהחלטתי שנמאס לי, וששתי מיתות בלילה
אחד זה לא יותר מדיי קשה, במיוחד אם זה אני- סתם אחד..ודוד
רווק מאוסטרליה. למי אכפת?

קפצתי לתוך הבור והתכסיתי בחול, הצטרפתי לדוד שלי במהירות רבה,
והבור שלי נשאר שם, מכונס בתוך עצמו, איתי בפנים.