New Stage - Go To Main Page

מגי לה פיי
/
מקביליות - חלק שישי

פעם שניה באותו היום, צליל עפה אל עולם בני האדם.
אך הפעם לא אל המקבילית של גבריאל, כי אם אל המקבילית שלה
עצמה.
כאשר היא הגיעה אל ביתה, הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, ושחר בדיוק
התכוננה לביה"ס.
צליל התבוננה במקבילית שלה דרך החלון הפתוח. שחר לא ראתה אותה
עדיין. היא פשוט חייכה לעצמה. צליל חייכה אף היא. היא ידעה למה
שחר מחייכת. שנה שעברה היא נבחרה לבית-הספר אליו רצתה ללכת,
בית הספר הכי מפורסם לאומנויות בארץ, שרבים האנשים שניסו
להתקבל אליו, ומעט מאוד הצליחו. והיא הצליחה להתקבל למגמה הקשה
מכולם, מגמת תיאטרון, המגמה עם הבחינות המפרכות ביותר והמספר
הרב ביותר של אנשים שרוצים להתקבל. מתוך 600 נערים ונערות
מתקבלים רק 20. ושחר הייתה ביניהם.
היה זה החודש הראשון שלה בבית-הספר החדש, והיא הייתה קמה כל
בוקר עם חיוך על פניה. גם כי הצליחה להתקבל לבית-הספר הזה, וגם
כי גל למד אף הוא במגמת תיאטרון, בכיתה י"ב.
היה זה נפלא בשבילה לראות אותו כל יום, כל היום.
למרות שבהתחלה הילדים משכבות י', י"א וי"ב קצת התעללו בחמשושים
החדשים, ושחר ביניהם, זה לא היה כזה נורא. היא ידעה מראש שזה
יקרה, זאת הייתה מן מסורת בבית-הספר הזה, אין תלמיד בבית-הספר
שלא עבר את זה בהיותו חמשוש. אחרי הכל, הם רק שפכו עליה קמח,
ביצים ונוצות. לא משהו רציני. את שאר הילדים הם גם זרקו אחר-כך
לפח, אבל גל הציל אותה מזה. "אל תזרקו אותה לפח", הוא עצר בבני
כיתתו, "היא חברה שלי". הם גיחכו. "אתה חבר של חמשושית? לא קצת
קטנה עליך?" ובכל זאת לא זרקו אותה לפח. והיא הייתה מאושרת שגל
הציל אותה ככה, כמו האביר על הסוס הלבן המציל את נסיכתו.
צליל חייכה לעצמה.
את כל ההתרחשויות האלה היא ראתה במו עיניה. היא ליוותה את שחר
לבית-ספרה ביומה הראשון, בלתי נראית כמובן, כדי שלא תהיה לבד.
ולמען האמת, זה היה די מצחיק לראות את שחר מכוסה בקמח לבן,
חלמון של ביצה ונוצות. היא נראתה כמו לכלוכית. אך כמו לכלוכית,
גם היא הייתה סינדרלה מתחת ללכלוך. ואחרי הכל, גם שחר צחקה
מזה. זאת עוד חוויה נוספת לזכור כאשר ימי הנעורים יעברו.
כעת צליל לא הייתה בלתי נראית. היא עמדה מחוץ לחלון הפתוח,
נראית לחלוטין, והיא רצתה לדבר עם שחר.
"שחר!", היא לחשה לה, אך מספיק חזק כדי שתשמע, "שחר!"
שחר לא שמעה אותה.
"שחר!", הפעם היא הרימה קצת את קולה, אך שחר עדיין לא שמעה.
"שחר!", הפעם היא צעקה באמת.
שחר הלכה אל החלון.
"שחר, אני...", החלה צליל לומר, ואז שחר סגרה את החלון.
"החלה לנשוב רוח חזקה", היא מלמלה לעצמה.
פיה של צליל נפער לרווחה.
שחר לא שמעה אותה.
וגם לא ראתה אותה.
"שחר!!!", היא צרחה ודפקה בחוזקה על החלון, "שחר!!!"
"מוזר", שחר קימטה את מצחה, "כבר מזמן לא ראיתי רוח חזקה כזאת.
ממש שוברת את החלונות. כנראה שבאה רוח מהים או משהו."
"שחר...", צליל הרכינה ראשה, וקיבלה מכה מהחלון הסגור.
היא התרחקה ממנו, נעצה מבט בשחר, שהביטה דרכה, ואז הסתובבה
ועפה חזרה הביתה.

"מה, לעזאזל, ניסית לעשות?!", תלתליה הסבוכים והחומים של
קסיופיאה פיזזו בפראות ונפלו על פניה.
"ק... קסיופיאה, מה את עושה פה?!", גמגמה צליל במבוכה.
"מה אני עושה פה? באה לוודא שלא תעשי שטויות!", היא התרעמה,
ואחר נעצה בה מבט, נאנחת. "צליל, מה לעזאזל ניסית לעשות?"
"אני... הייתי צריכה לדבר עם שחר", צליל ניסתה להסביר.
"לדבר עם שחר? איך לעזאזל תכננת לעשות את זה?"
"לבוא אליה הביתה, לפתוח את הפה ולדבר אתה. פשוט מאוד."
"צליל, את לא מבינה?"
"לא מבינה מה?"
קסיופיאה נאנחה.
"לפעמים אני שוכחת כמה צעירה את וכמה מעט את יודעת... צליל, מה
את ושחר אחת כלפי השנייה?"
"איזה מין שאלה זאת?"
"תעני לי"
"מקביליות"
"למה קוראים לזה מקביליות, צליל?"
"כי... אנחנו מקבילות אחת לשנייה, כמו תאומות שכאלה"
"נכון. ומה החוק הראשון אצל מקבילים?"
"מה זאת אומרת?"
"קווים מקבילים. מה החוק הראשון בקווים מקבילים?"
"זה קל", צליל הייתה גאה בידיעותיה, "קווים מקבילים לעולם לא
יפג...", היא השתתקה.
קסיופיאה הביטה בה, עיניה רציניות.
"תגמרי את המשפט, צליל."
"קווים מקבילים לעולם לא יפגשו", היא לחשה.
"כעת הבנת מדוע שחר אינה מסוגלת לראות או לשמוע אותך?"
צליל הנהנה, ראשה כבד עליה.
"אבל... איך זה שאני מצליחה לראות אותה ולשמוע אותה?"
"את לא בן-אדם, צליל. את ילדת קרח סגול. את בנויה אחרת. מלבד
זאת, את צריכה להיות מסוגלת לראותה ולשמעה על מנת להכירה
ולהגשים את משאלתה. אחרי הכל, את כמו מלאך שומר בשבילה. עליך
לדאוג לה."
כעת צליל הבינה.
היא מעולם לא תוכל לדבר עם שחר, ליצור אתה קשר בכל צורה שהיא.
אסור להן להיפגש. הן לא מסוגלות להיפגש.
'זה נעשה קשה יותר ויותר', חשבה צליל.

"גבריאל, אני חושבת שאני מתחילה לאבד תקווה", צליל הודתה בדבר
שלא רצתה להודות בו. היא הודתה בתבוסתה.
הוא צחק.
"מה יש לך לאבד תקווה, צליל? יש לך עוד שנה שלמה. שנה זה המון
זמן!"
"גבריאל, התחלתי את המשימה הזאת בגיל 10, לפני ארבע שנים. ארבע
שנים שלמות, אתה מבין? זה המון! אני כבר בת 14, והזמן הולך
ואוזל. נותרה לי רק עוד שנה. אם ארבע שנים לא עזרו לי, מה תשנה
עוד שנה אחת? גבריאל. אני לא רוצה למות." עיניה נתלו בו.
היה משהו בתחינה הנואשת הזאת שלה, בעיניה הכחולות הגדולות,
שנגע אל לבו.
קשה להאמין שהנשיקה ההיא הייתה רק לפני שנה. זה נדמה כאילו
עברו יובלות. הוא עודו נמשך אליה. אפילו יותר. בעבור השנה
הזאת, היא גדלה, התפתחה. גם נפשית, ובמיוחד פיזית.
היא גבהה, כבר כמעט בגובה שלו, גופה, שהייתה בו אותה עגלגלות
של הילדות, רזה והתמלא במקומות הנכונים. היה לה ישבן יפה,
והחזה שלה התפתח אף הוא. צליל הקטנה שלו כבר כמעט אישה. תמימות
כבר לא נותרה בה, אך המתיקות עודה שם. גבריאל לא ידע מה היה
עושה אם גם המתיקות הייתה נעלמת. אז לא הייתה זו עוד הצליל
שהכיר ואהב.
לעיתים, כששכב במיטתו והתקשה להירדם, הייתה דמותה צפה ועולה
מול עיניו.
לעיתים הוא הצטער שהוא מלאך, ואין הוא יכול להיות עמה.
"לא נורא", היה ממלמל לעצמו, "זה שלב שיעבור. אתה בחור בן 21,
ואתה בתול. גם למלאך יש צרכים. זה לא יותר ממשיכה מינית,
למזלך. תתגבר על זה עם הזמן".
ואכן, הוא נמשך אליה, אך לפי דעתו, לא אהב אותה. למרות שגופה
הוא לא אותו הגוף, היא אותה צליל, מעט בוגרת יותר. היא אחותו
הקטנה. הוא לא יכול להתאהב באחותו הקטנה. זה אבסורדי.
כאשר לא חשב עליה מחשבות שכאלה, היו עולות בו מחשבות אחרות,
שגם אותן רצה להדחיק.
מצד אחד, כפי שנאמר, הוא נמשך אליה, ואפילו אהב אותה במידה
מסוימת. מצד שני, הוא שנא אותה. שנא אותה על שהתבגרה, שאינה
עוד תמימה, ושהיא חודרת למחשבותיו ומעוררת בו דברים שאסור לו
להרגיש בשל היותו מלאך. אך זו הייתה רק סיבה משנית לשנאתו
אותה. הסיבה האמיתית שבשלה הרגיש גבריאל לפעמים שהוא שונא את
צליל, הייתה הסיבה שמרוב שהיא מתבגרת, ייתכן ויום אחד היא כבר
לא תזדקק לו. וזה היה הפחד הגדול ביותר של גבריאל.
מה הוא יעשה אם יום אחד צליל כבר לא תזדקק לו, ופשוט תקום
ותעזוב? מה הוא יעשה בלעדיה? כי הוא כבר מזמן השלים עם העובדה
שהוא לא יכול בלעדיה. היא חברתו הטובה ביותר, היא כמו אחות
בשבילו. כיצד יוכל להתמודד עם העובדה שהילדה הזאת, שכל חייה
נזקקה לו, השתחררה ממנו והיא עוזבת? בלתי נסבל לחלוטין. היא
כמו חציו השני. הוא אינו שלם בלעדיה. היא חלק ממנו.
הו, כמה הרבה יכול להשתנות בשנה אחת!
"אני יודע שאת לא רוצה למות, צליל", קולו כמו ליטף אותה, "איש
אינו רוצה למות. ואת לא תמותי. את תתאמצי עוד יותר, ותשתדלי
באמת, ובסוף תגשימי את חלומה שגל יאהב אותה, ואת חלומך ששחר
תהיה מאושרת. לא רחוק היום וזה עוד יקרה, צליל. אני יודע שזה
יקרה, כמו שאני יודע שמחר תזרח השמש."
"אל תבטיח דברים שלא תוכל לקיים", פלטה צליל.

גבריאל לקח אותה עמו לתורנות שלו, כדי לשמח אותה. הייתה זאת
התורנות שלו לצבוע את הקשת בענן. צליל יכלה לעזור לו, ובאותה
הזדמנות גם להתעודד במקצת.
צליל שמחה לבוא עמו, אך עדיין לא הייתה שמחה באמת. היא הייתה
עטופה במין מעטפת דקה של פחד, של חשש מהעתיד. היא פחדה מהמוות,
יותר משאי פעם פחדה מכל דבר אחר.
"זה לא מאוד מסובך", גבריאל ניסה להסביר לה, "דבר ראשון, עליך
להתייצב כראוי באוויר, במקום המדויק בו עלינו לצבוע את הקשת.
הקשת נמצאת במקומה, היא פשוט בלתי נראית. עלינו למלא אותה בצבע
כדי שיהיה אפשר לראותה. אם נצבע במקום הלא נכון, יהיה בלגן
גדול ו..."
"איך זה שתמיד אצל אלוהים הכל כל כך מסובך?", היא קטעה אותו.
"מה?", הוא נעץ בה מבט, "למה התכוונת?"
"שמת לב, שתמיד יש איזה מכשול. כשרצית להביא אותי אל הכוכב,
הייתי חייבת לסגור את עיני. למה? אני חייבת להגשים את המשאלה
של המקבילית שלי, ויש מכשולים אין סוף העומדים בדרכי. למה?
ועכשיו אם צובעים את השמיים במקום הלא נכון, נוצר בלגן. אני
חושבת שאלוהים אוהב לבחון אותנו", הוסיפה בכובד ראש.
גבריאל חייך.
"אולי", אמר ולא הוסיף.
הוא וצליל טבלו את מברשותיהם בתוך פחיות הצבע הגדולות, הכבדות,
ומשכו בצבע כל פס של הקשת בנפרד. תחילה אדום, לאחר כתום, צהוב,
ירוק, כחול ולבסוף סגול. בכל פס של הקשת היה צריך לטפל בעדינות
רבה, על מנת שלא לצאת מהקווים. לבסוף הקשת הייתה מוכנה ונצצה
במלוא הדרה, שטופה מטיפות גשם ומוארת על ידי אור השמש. צליל
וגבריאל סקרו את עבודתם בגאווה.
"יפה מאוד", העירה צליל.
"ללא ספק", השיב לה גבריאל.
הם צחקו.

לאחר מחשבה עמוקה, צליל החליטה. היא הולכת אל גל. היא חייבת
לדבר אתו. היא שלחה לו חלומות, מסרים, ניסתה להשפיע לו על התת
מודע, אפילו שלחה את הפתק ההוא. עכשיו היא חייבת לנקוט בשיטה
קיצונית יותר. היא צריכה לפגוש אותו.
בדרכה אל ביתו, בחשכת הליל, היא העיפה מבט אל הכוכבים, שנצצו
בשמים. היה זה ליל מולד הירח, ולכן הוא לא נראה לעין.
כשהיא הגיעה אל ביתו של גל, היא נקשה בעדינות על חלונו. השעה
הייתה, על פי השערתה של צליל, אחת אחר חצות הליל.
גל לא ענה.
היא דפקה על החלון בשנית, והפעם חזק יותר.
כעבור מספר שניות גל הופיע בחלון ופתח אותו, משפשף את עיניו.
כנראה שצליל העירה אותו.
"היי!", עיניו העצומות למחצה מהשינה נפקחו בתדהמה, "זאת את!
מה... מה את עושה כאן?"
צליל לא הוציאה הגה מפיה.
היא רק סימנה לו לבוא אתה.
"את רוצה שאבוא אתך?", שאל, מופתע עוד יותר.
היא הנהנה בראשה.
"את אילמת?"
היא הניעה בראשה לאות לא.
"אז למה את לא מדברת?"
היא לא ענתה לו, ורק סימנה לו בשנית לבוא עמה.
"אבל אני לא יודע לעוף!"
היא הוציאה מכיס שמלתה הקטנה, הקרועה, חופן של אבקה זהובה
כלשהי, וזרתה אותה עליו. כהרף עין הוא התרומם מהרצפה, עף מבעד
לחלון וריחף לצדה.
עיניו היו גדולות מרוב פליאה.
"את... את אמיתית?"
צליל צחקה. הצליל הראשון שיצא מפיה באותו הערב.
"אולי כן ואולי לא", אמרה, מדברת לראשונה.
"אז את בכל זאת יודעת לדבר", הוא חייך, "איך קוראים לך?"
"זה שאני יודעת לדבר לא אומר שאמסור לך מידע.", ענתה לו.
"למה?"
"ככה!"
"ככה זה תשובה של ילדים קטנים", הוא אמר, ופתאום היה לצליל
דז'ה וו, מין פלשבק לאותה טיסה שהייתה לה עם גבריאל לפני שנה,
בה אמר לה המלאך בדיוק את אותו המשפט שאמר לה כעת המקבילית
שלו, באותו המבט ואותו הטון. אלוהים, כמה שהם דומים!
"הו, רק אל תתחיל עם זה!", קולה של צליל היה חסר סבלנות והיא
נעצה בו מבט קר כקרח.
גל הבין שפגע בנקודה רגישה והשתתק.
"ועתה", היא אמרה, קולה עדיין בלתי נעים בעליל, "אל תזוז."
היא הוציאה מכיס אחר בשמלתה אבקה אחרת, בצבע אפור-כסוף.
גם את האבקה הזאת היא זרתה עליו, אך הפעם פשוט שפכה עליו את
כולה, במין חוסר עדינות, עד שהוא התכסה כולו.
"זהו", אמרה בשביעות רצון.
"מה עשית?", הוא שאל.
"הבט בעצמך", ענתה בקצרה.
גל השפיל את מבטו אל גופו. וגופו לא היה שם. הוא הרים את ידיו
אל מול פניו, אבל לא ראה כלום.
להפתעתה, הוא לא נכנס לפאניקה.
"מה עשית עם הגוף שלי?", שאל בשקט מטריד כמעט.
"זאת אבקת העלמות", היא קימצה במילים, "הגוף שלך עדיין כאן. רק
אני יכולה לראות אותך עכשיו."
"למה עשית זאת?"
"תכף תראה."
היא אחזה בידו, והחלה לעוף עמו.
"לאן את לוקחת אותי?", אמר לאחר מספר דקות של טיסה.
"תכף תדע."

כעבור רבע שעה של טיסה, או ליתר דיוק ריחוף איטי מעל העיר,
הגיעו גל וצליל אל מחוז חפצם.
"היי, אני מכיר את הבית הזה!", גל קרא כשמבטו נפל על בית
הדירות הלבן, "זה הבית של... שחר."
"נכון", אישרה צליל.
"למה... למה לקחת אותי לכאן?"
"אתה מאוד חסר סבלנות היום", ענתה לו צליל ללא כעס.
גל הבין את הרמז והשתתק.
הם עופפו אל הקומה השלישית, אל הדירה בה שחר התגוררה. למזלם,
חלון חדר השינה של שחר היה פתוח.
"בוא נכנס", צליל לחשה לגל, "אבל בשקט."
שניהם ריחפו אל תוך החדר, ונחתו בעדינות על הרצפה הקרה,
המרוצפת.
על הקירות הלבנים היו שלל תמונות של שחר וחבריה, ממקומות
שונים, מגילאים שונים, מאירועים שונים. קיר שלם היה מוקדש
לאהבתה הגדולה של שחר - מחזות זמר. קאטס, פאנטום האופרה, עלובי
החיים, ועוד, הציצו אל צליל וגל מהקיר. שולחן הכתיבה היה עמוס
בניירת, ועל המדפים היו המון ספרים, קופסאות, מיניאטורות,
חרוזים, אוסף הבשמים של שחר, ועוד שאר שטויות ודברים קטנים
למיניהם.
מיטתה הקטנה של שחר הייתה בעצם ספת נוער, לידה שידה עם תמונה
גדולה של שחר וחבריה מהסאמר סקול, לוח שנה, שעון מעורר
ופלאפון.
במיטה עצמה הייתה שחר, ישנה שנת ישרים, מבט אומלל על פניה.
הכרית שלה הייתה מוכתמת כולה מדמעות, ובידה הקטנה הייתה תמונה,
ומהמקום בו עמדו גל וצליל לא ניתן היה לראות מה יש בה.
אבל צליל ידעה.
"היא נראית מאוד עצובה", העיר גל, וקולו היה כל-כך חסר רגש
שצליל הרגישה שהיא רוצה לצעוק מרוב כאב. למרות שעברו ארבע שנים
מאז הכירה אותו, הוא עדיין אותו ממזר חסר רגישות!
היא צחקה צחוק קצר ומריר.
הוא וגבריאל מקביליות, והם באמת דומים כל-כך, ועם זאת כל-כך
שונים! במראה הם אותו הדבר, אבל באופי הם רחוקים האחד מהשני
מרחק שנות אור! וצליל לא יכלה שלא להודות על זה. גבריאל הוא
הבחור המתוק, המתחשב והרגיש ביותר בעולם, וגל הוא האדם הכי
אגואיסטי, אנוכי, מרוכז בעצמו וחסר לב שצליל אי פעם הכירה!
צליל רתחה מרוב זעם.
"לך אליה", היא אמרה בקולה הרגיל, מורגלת להסתיר את רגשותיה
מהזולת, "אני רוצה שתראה מה יש לה ביד".
היא לא יכלה לחשוב מה שחר יכלה למצוא בפוץ הזה. הוא כל-כך לא
ראוי לה!
"טוב", הוא ציית בחוסר עניין והלך אל עבר מיטתה של שחר. כאשר
הגיע אליה הוא הוציא מידה את התמונה, והסתכל בה.
גבותיו התרוממו בהפתעה, אבל הוא לא אמר דבר.
לרגע התעוררה בצליל חרטה על שגילתה לגל את הסוד ששחר שמרה שנים
בכזאת קנאות.
"אבל... זה אני!", הוא אמר, קולו מופתע, אבל לא יותר מדי.
"בוודאי שזה אתה", היא ענתה לו, קולה ענייני, "מי עוד זה יכול
להיות?"
אלוהים, הוא כל-כך מטומטם! היא רצתה ללכת משם כמה שיותר מהר,
והחרטה הקלה שהתעוררה בה כבר הפכה לצער של ממש על שיצאה ממיטתה
החמה במקום להשתמש בשכלה ולהישאר בבית.
"למה... למה יש לה תמונה שלי?", הוא שאל, עיוור מכדי לקלוט.
עיוור מכדי להבין את האמת הפשוטה, אפילו כשהיא ניצבה מול עיניו
וצרחה. בקטע הזה הוא היה בדיוק כמו גבריאל - מסרב לראות את
האמת, לא מודע להיותו עיוור. שניהם לא יכלו לראות ששחר וצליל
אהבו אותם. טיפשים!
"למה? אני במקומך כבר מזמן הייתי עושה אחד ועוד אחד. בוא
נחשוב... ילדה עצובה, כרית ספוגה דמעות, תמונה שלך ביד שלה...
לא צריך להיות שרלוק הולמס כדי להבין!"
"לא... לא יכול להיות שהיא מאוהבת בי!", קולו היה עדיין אדיש,
ושחר רצתה להרביץ לו.
"לא יכול להיות? באמת?! עובדה!", ענתה לו בציניות.
"אבל היא מעולם לא סיפרה לי, אפילו לא רמזה לי!", אמר בחוסר
עניין.
"לא רמזה לך? גל, איפה השכל שלך?!", צליל התחילה להתעצבן.
"טוב, כשחושבים על זה... היא באמת רמזה מדי פעם... אף פעם לא
ממש הקדשתי לזה תשומת לב."
"אף פעם לא הקדשת לה תשומת לב, אתה מתכוון להגיד.", היא כמעט
הטיפה לו.
"אולי... אני כבר רגיל שבנות מאוהבות בי", הוא נשמע כמעט שחצן,
וצליל כבר רתחה באמת.
"כן... ראיתי איך הבנות רודפות אחרייך במסדרונות בית-הספר...
גל פה, גל שם... בוא נתערב שדניאל לא מספיקה לך... עם כזה חזה
קטן גם אני במקומך הייתי מוצאת לי רומנים מהצד..."
פיו של גל נפער בתדהמה.
"מה?!", קולו היה צרוד וניחר בצורה נוראה, "מאיפה את יודעת את
כל זה?!"
"יש לי מקורות", היא אמרה, "אל תשכח שיש לי כוחות שלך אין.
וראיתי כמה דברים שהיו גורמים לך להסמיק אם היית יודע שמישהו
ראה אותך..."
"הו, אלוהים!", הוא שפשף את מצחו, "הו, אלוהים... אפשר לדעת מה
בדיוק ראית?"
"לא דברים שמחמיאים לך במיוחד", קיצרה, "ועכשיו בו נחזור לנושא
העיקרי - שחר."
"מה עוד יש להוסיף?", קולו חזר לטון האדיש.
"מה עוד יש להוסיף?!", היא חזרה על דבריו, מסונוורת מרוב כעס,
"הילדה הזאת מאוהבת בך למעלה מארבע שנים, ליבה שבור, אין דבר
בעולם שהייתה רוצה יותר מאהבתך, וכל מה שאתה יכול לומר זה 'מה
עוד יש להוסיף'?! אלוהים אדירים, מה לעזאזל הילדה המסכנה מוצאת
בך?!"
גל צחק.
"אומרים שיש לי קסם אישי חזק ביותר...", השוויץ.
"אוף!", צליל סיננה מבין שיניה, "אני ממש שונאת אותך!"
הוא צחק.
"זה לא ממש מזיז לי..."
"בוודאי שלא. שום דבר לא מזיז לך חוץ מהתחת שלך! אוף ,די! אני
הרמתי ידיים. בוא אתי. זה לא החדר שלך. עוף מכאן!"
להפתעתה, הוא ציית והלך עמה אל החלון הפתוח.
"אני מחזירה אותך הביתה והולכת לישון. זה מקרה אבוד. אגואיסט
נשאר אגואיסט. חבל רק שזה יעלה לי ביוקר."
הם עפו יחדיו אל הבית של גל.
כשהגיעו צליל החזירה אותו לתוך חדרו, ונשפה עליו בחוזקה. הוא
חזר להיות נראה.
"לא תוכל לעוף יותר", אמרה, וסובבה אליו את גבו, בכוונתה לעוף
הביתה.
גל תפס בשמלתה וסובב אותו אליו, ולפני שהספיקה להבין מה הולך
אתה, הוא נישק אותה. נשיקה צרפתית, ארוכה ומתמשכת.
צליל ניסתה להתנגד, אבל בניגוד לרצונה היא כמו נמסה אל תוך
נשיקתו.
הנשמה שלה זעקה "תעיפי אותו!", והגוף שלה ביקש "השאירי אותו."
נשיקתו הייתה רכה, מלטפת, ודומה עד כדי כאב לנשיקתו של גבריאל.
אבל הוא לא היה גבריאל, הוא היה ממזר רשע וחסר רגשות שידע רק
לנצל. והוא הזכיר לה את זה בגסות כאשר היא חשה בידו הנתחבת
מתחת לשמלתה.
היא התנתקה משפתיו והחטיפה לו סטירה.
"שלא תעז לנסות זאת שוב", היא אמרה בקול קר, לא מתנשפת אפילו
במקצת, "אתה לא רוצה לדעת מה אני מסוגלת לעשות כשאני כועסת."
הוא גיחך.
"מקווה שנהנית, נימפה. חבל שאת לא מעונינת. לא סתם בנות רודפות
אחרי. יש לי ניסיון, ואומרים שאני יודע היטב לענג בנות..."
"הגיע הזמן שתתבגר ותבין שלא כל בת תיפול ברשתך ותרוץ אליך אם
רק תקרוץ לה. לילה טוב."
היא עפה במהירות לביתה. ראשה כאב עליה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 9/6/02 17:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מגי לה פיי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה