(מתוך "האחת לפנות בוקר ועוד סיפורים")

שוב לבד, פנוי, מביט לכל עבר, הולכים ושבים מעיפים בי מבט חטוף
וצונחים לנחלת העבר. אבק הרגליים, סמיך ככל שיהיה, מתנדף
לבסוף, קולות מתרחקים והנה...

מתיישבת, חיוך קטן חושף שיניים שמבריקות במיוחד בשבילך, עיניים
מימיות, בוהקות באור מעושה, מלאכותי ואולי פנימי.
שאלה חסרת חשיבות נזרקת לאוויר, מנקה את הגרון, מחייך בעיני
ועונה, היא שולחת יד שוהם או בהט לשיערה ומפשילה אותו לאחור,
ולעתים אחרת.
שולח בפניה מבט, דמיוני מפנה אותן מפרטים, מאיברים, רק מסגרת
רצופת קו נשארת.
מרים עיניי וסנטרה בולט לעומתי, עגול או רבוע, הצל הנשפך משרטט
את קווי שפתיה המשוחות באודם, מה שמביא לשיקולים כהים.
אפה המזדקר אלי מנומש ועגלגל, כתם צל נמשך בצידו וממנו סולם
עצמות לחייה מוביל אותי אל תוך בריכות עיניה.
צולל בגפי אל תוך התכול-הירקרק-חום-שחור ומשם לאופל הכדורי,
הבוהק, האור מווסת את נפחו ואני טובע.
שולח אצבע אל קווי לחייה והיא מסמיקה באפור, צללים מרמזים על
עומקה, על היותה מימדית, ריאליסטית...
חותם באיבחה ומסובב את הקרש אליה. היא מחייכת, גם אני מחייך,
גופה המפוסל מתרומם, מותיר שטר עם פנים משופמות על הקרש
ונשכח...

שוב לבד, פנוי, מביט לכל עבר, עוברים ושבים מעיפים בי מבט חטוף
וצונחים לנחלת העבר. אבק הרגליים, סמיך ככל שיהיה, מתנדף
לבסוף, קולות מתרחקים והנה...