(מתוך "האחת לפנות בוקר ועוד סיפורים")

רוכן אדם מעל גיגית מתכת מחלידה, קירבה שקט, הרוח מתווה באותו
שקוף עיוותים הקרויים גם צבעים.
שפופרת אלסטית נלחצת ונוזל סמיך מוריק את הגיגית, יד זריזה
נשלחת פנימה, עורבת, בוחשת, מעלה קצף אל פני המים, הדובק בגף,
נוטף ממנו בעקשנות אך אותותיו ניתנו.
פיסת בד חכלילית סוגפת ומשאירה בוהק הגייני רגעי, עם החום
יתנדף.
בועות מתלחשות על פני המים, הרוח הודפתן בכוח רפאים ומדביקה
אותן זו לזו. עגול משתטח, מקריב למען הקירבה.
הטבעת אוספת אל רשתה הבלתי נראית מן החומר החמקמק, משב פה
מהביל נופח במשטח האוורירי, נותן לו נפח, מטפח את גודלו לאט
ובעדינות...

אפס!

בוגדני המשטח, אם לא יטופל כראוי ישמיד עצמו יחד עם תקוות
הנפח.
לאט... לאט...
תופחת בועת המיומנות, הולכות וגדלות הבועות, הולכות ומעצימות
גודלן, וכולן ניתקות מן הטבעת ומשתחררות לאוויר, עוצמות עיניים
לא קיימות, נתונות לחסדי הרוח.

והנה כבר בועות גדולות כאשכוליות מרחפות באוויר, והנה אבטיחי
רפאים, והרי כדורי כדורת.
תוך זמן קצר אפוני הענק העולים לשמיים מסתיימים בבזבוז.
רחוקות, בלתי מושגות, וכולן קורצות בברק השמש, בוא אלי, קחני,
בוא בעקבותי...
דלתות בלתי נראות נפתחות, פוסע אדם פנימה, נטרקות בחבטת חרש
והרי הוא כלוא, מוברח.
עולה השמימה, מגביר גובה, מרחף באוויר ושוכב להנאתו, חולם.

סיוט.

זועק למולידתו ואין איש לנחמו, השמש החמימה מביטה בו בעיני אש
דאגניות, מתחמם ומתחכך, עולה מעלה, מקפץ על גלי אוויר בלתי
נראים.
עד אשר יבוא מפץ שיגרם מקצה סיכה שנון שבקצהו הקהה יד נשית
- שגם רוצה בועה.