עוצמת עיני, מכסה בידיי
מסתירה עצמי מעצמי.
בעיניים אדישות, יבשות
בוחנת חרפתי -
בהמה עוורת שאבדה לה אהבה.
אם אשליך התפלספות לחדר הסמוך
ואוסיף מחשבות אצילות,
תשוקות נבוכות,
אידיאל, תקווה, רגשות החיבה,
הרי שאשאר אך ורק עם בחילה.

כולנו נכנעים לפיתויים,
מתחבאים מאחורי מעטה הגינות
בעולם פנימי מוגן משפכים ונטלים,
כולנו נכנעים חברים.

לא אספר מעשיות,
הנני מודה ומתוודה -
בושתי היא נקמתי.
נקמת הרוח שבי
בעולם השייך רק לי.

עת שפלותי מתמצה ברגעים חולפים,
אשר ילווני לקיברי.
מתנסה בייסורים, בכניעה,
מתנסה במסכה,
מאמצת שרירי לחיי לעיוות הבא
שכן, כך ביקשה הסביבה-
חיוך.
קחו חיוכי,
חיוכי העלוב כדמעות התנין.