דיכאון. מילה כל כך גדולה.
אבל עכשיו, יותר מאי פעם, היא מתאימה לי בדיוק.
מוזיקה כבר לא נשמעת מהחדר הקטן, החשוך
התקליטים הישנים שאהבתי לשמוע כבר מזמן מעלים אבק
הגיטרה מונחת בצד, מחכה למגע ידי
והחיוך התמידי שעל שפתיי כאילו פרש מתפקידו.
אנשים שפעם שפתיי העלו חיוך מסופק למשמע קולם,
סתם אנשים טובים שפגשתי,
אנשים שאוהבים אותי,
והנורא מכל - אנשים שאני אוהבת,
כל אלה כעת מקבלים "כאות תודה"
הבעת פנים רפויה, חסרת תחושה,
עיניים גדולות שבוהות בחלל הריק -
את הדיכאון שלי.
מקרים על מקרים, שרשרת אירועים נצחית
שפורצת בבת אחת ומובילה אותי אל אבדון הנפש,
אל התאבדות לא רצונית,
התאבדות בכפייה היישר משמיים -
אלה שאמורים להיות תכולים וזכים
וכעת הם אדומים
מא ש , ד ם , וש ב י ל ו ר ד י ם . |