המפטי  דמפטי ישב לו על הגדר וחשב.
לא היה לו יותר מדי על מה לחשוב, אז בינתיים הוא נהנה לו
מניחוח הפרחים והרוח הנעימה.
תמיד כשהיית מחפש את המפטי שם היית מוצא אותו- יושב וחושב,
אפילו בגשם!
היו ילדים שצחקו עליו וקראו לו ראש ביצה או סתם הציקו לו וניסו
להפיל אותו, אבל המפטי לא וויתר. תמיד הוא ישב שם.
וחשב.
המפטי נראה כאילו הוא לא מתנשא ועדיין הוא יותר- יותר חכם,
יותר מבין, יותר משמעותי, מיוחד שכזה. לפעמים נראה שהוא בכלל
לא שם לב שיש שם עוד אנשים, רק הוא והעדר והרוח וניחוח
הפרחים...


יום אחד הוא נשבר- סתם ככה, נשבר לו ואני  נורא כעסתי. בלי
להזהיר מראש נפל מהגדר עד למטה וכל הפרחים מתחתיו שעד עכשיו
שירתו אותו נאמנה לא ניסו אפילו להציל אותו, ואפילו שהוא לא
היה קשור אליי, ספק אם בכלל הכיר אותי או ידע על קיומי- כעסתי
עליו.
כי עכשיו אין לי את מי להעריץ כל כך, לנסות להבין, אבל הוא,
שתמיד חשב שאין מי שיבין אותו לא ראה שתמיד הייתי שם, מסתכל
עליו, מעריץ.