גוש של אבק בין פרחים אדומים, מעניין מאיפה צץ. מה חושבים על
זה הפרחים? ילדים קרבים, שמחים על השמש. מתי השמש תשרוף אותם,
ואותי, היושבת על ספה שאינה שלי? האבנים הקטנות והאדומות נראות
שאינן זזות. אבל יש דברים שזזים ולעולם לא אדע מהם. העלים נדים
עם הרוח, ואני מתכווצת לעומתה. היא נעימה, נעימה מדי. חוט
מגולגל על עמוד של גשר. החוט... יכול להיות שהוא מחובר לפצצה,
שתפיל את הגשר, וכל שאר העולם יישאר בשקט, מלבד הילדות שלא
יהיה להן איך לחזור לחדר שלהן. הייתי מנגנת בגיטרה שלי אם חדרי
לא היה נעול. אבל הזמן נראה כמחכה. העלים מהנהנים- כן, הזמן
מחכה לך. אופיר לידי, יוצא ונכנס אל חדרו, משחק עם המנעול
ומסורק מצחיק, כמו ילד טוב. הרדיו מהחדר ליד ממשיך לנגן, עדיין
דיווחי תנועה, בין לבין מוזיקה, בין לבין אני חושבת שזה מיותר.
צעדים מתקרבים. מי זה יהיה? "בואי אתי לדירה של בלחסן". ליאת
מספרת לי על ציונים בביולוגיה, ואני הולכת אתה. ליאת נוסעת
הביתה. בצעדים לדירה של בלחסן, משהו מצחיק על הקיר. "דירה
מגניבה", הרבה צבעים מסובבים על הקירות. סול וסימונה שותים
קולה. הפלאפון מצלצל, "סמות'" של סאנטנה. קריימר מחייך אליי
מתוך מסגרת של תמונה, והמפתח לחדר אצל ליאת. הבגרות הייתה
סבבה, סבאקה, סבבה ממש. הדברים של ליאת מחכים לה. לי מחכים
הדפים של החומר בספרות, ששחכתי מקיומם. אני מתבלבלת בין ח'
ל-כ' ולא איכפת לי. עומר מרוחק. הוא סיים. מישהו מזיז חפצים,
הליכה פזיזה. מישהו משחק כדורסל, דני קוגן מדבר על הבגרות.
יכול להיות שזה לא הוא. אני צריכה להחזיר ליעל את הספר שלה
בערבית. אני משתמשת בו ככר כתיבה. אסתר נכנסת ושואלת שאלה
שנשמעת לי רחוקה. היא הולכת ואני תוהה. היא מחפשת את נועה
ורעות, שיש לה את שם המשפחה שלי, כי נעלו לה את החדר. אני רוצה
להישען, כואב לי הגב. השמש מציצה דרך הדלת הפתוחה, אבל
בעדינות, רק בריבוע, לא מעבר לזה. הדפים מנג'סים לי שהכתיבה
שלי מיותרת ושיש לי רק עד יום שישי לסכם אותם. דלת אחרת נטרקת.
הרבה אנשים חוזרים מהבגרות. אני לא לבד. אני מתגעגעת לגדי.
ואולי זה סתם. מחשבות גסות על DVD. איש הסמיילי שלי שעון על
הקיר, בתנוחת ישו על הצלב, מחייך חיוך שלעולם לא ישתנה.
כדרורים בכדורסל, אני רעבה. הדגל שלנו תלוי לי על החלון
מבפנים, מקופל ושמוט, מחכה לרוח שתנפנף אותו כמו שהבטיחו לו.
יש משהו טיפשי בכל העסק הזה. פיליפ כנראה הוא המדבר עם קוגן.
יונתן הצטרף. אני רוצה לנגן. שי לא ינגן אתי ביום ראשון, הוא
עסוק. שיער פרוע ולא מתחשב. אני צריכה לשאול את עומר או את
שירי אם הם ינגנו אתי. אני יכולה גם לבדי, אבל זה יהיה גרוע.
נעל הפוכה של שלומית על הרצפה. אריק פעם אמר שזה מביא מזל רע.
אין טעם להרים את הפלאפון, אף אחד לא התקשר אליי. ואולי כן?
דלת נסגרת. הרבה אנשים מדברים ועושים לי צפוף בראש, שקית
שבועטים בה. שירן זגורי מתקרבת, ומורן זאנה. שוב הבגרות. על מה
יש עוד לדבר? מישהו פותח את המנעול של דלת אחרת, נכנס, טורק,
נועל מבפנים, הרבה אנשים. הפלאפון של שמרית מצלצל. היא לא כאן,
היא בהארכת זמן. לא איכפת לי מי זה. מישהו שורק בחוץ. מורן
קורולקר מדברת עם אורית וסתם. הצוואר שלי מתקמט לאטו. מי אני
היום? דלת נפתחת, נסגרת. איש הולך. שמרית חוזרת? אורלי? אין
אור בחדר, רק אור מבחוץ, ורעשים של אתר בנייה. בונים משהו במשך
שנים בחוץ, ולא מגיעים לשום דבר. נועה. צחוק. כאן בונים דברים
וזה מסתיים. גם כשזה לא חייב להסתיים. הדף עומד להיגמר. ממילא
לא רציתי להגיד כלום. "אליפות העולם בהונגריה"... קוגן אומר,
ואני שולחת בדימיוני נשיקה. שני נכנסת ואומרת שהיא תרצח את
ליאת, אבל היא בבית. קל מדי. טפיפה. אני מאוהבת?

גוש של אבק בין פרחים אדומים, מעניין מאיפה צץ. מה חושבים על
זה הפרחים?...