"אני לא יכולה אתך יותר! אני משתגעת! זהו, מאוחר מדי, אני כבר
חולת נפש." יעלי התכרבלה בפינת החדר והפנתה אליי את הגב. ליעלי
יש שיער שחור שחור ועיניים בצבע תכלת, והיא קטנטונת עצבנית
כזאת. כמו כלב פינצ'ר שנובח חזק וחושב שהוא מאיים, כאילו שהוא
רוטווילר.

יעלי ואני נפגשנו ממש במקרה. ראיתי אותה כמה פעמים לפני זה
בשכונה, רוכבת על האופניים הישנים שלה, אבל אף פעם לא שמתי לב
אליה. ראיתי אותה, אבל לא באמת ראיתי אותה. באותו יום הלכתי
לבקר את סבתא שלי זכרונה לברכה - אז היא עוד היתה בחיים - ולא
ממש הייתי מרוכז. אמא שלי אומרת שאני אסטרונאוט, תמיד חולם
כשאני הולך. ואז התנגשתי בדיוק באופניים של יעלי.
"תסתכל לאן שאתה הולך!" היא צעקה, מנערת את גרגירי העפר מעל
מכנסי החאקי הקצרים שלה ומרימה את האופניים מן האספלט בכעס.
אבל אני הסתכלתי בעיני התכלת שלה, וידעי שהיא לא באמת כועסת.
כזאת יעלי- תמיד מרוגזת ועצבנית, אבל בעצם היא מלאך. המלאך
שלי.
כשהיא התחילה להתרחק, גוררת אחריה את האופניים הכבדים, הבחנתי
שהגלגל הקדמי התעקם בנפילה. קראתי לה והצעתי לתקן את הגלגל.
"באמת?" היא הסתובבה ונראתה מופתעת. "אתה תתקן לי אותו?"
-"בטח," אמרתי, "אין בעיה." יעלי חייכה. זאת היתה הפעם הראשונה
שראיתי אותה מחייכת, והיא היתה כל כך יפה. "אז איך קוראים לך?"
שאלתי.
-"יעלי. זאת אומרת, יעל. בעצם, מה זה עניינך בכלל?!" ושוב היא
עשתה פרצוף כועס. צחקתי. "אל תצחק עליי!" היא נעלבה. -"אני לא
צוחק עלייך, אני צוחק איתך." כסיימתי לתקן את הגלגל היא אמרה:
"רגע, אתה יודע שהגלגל היה עקום כבר קודם, נכון?"

מאז עברו כבר שנתיים ויעלי כבר לא בת שלוש עשרה, וגם מהאופניים
היא נפטרה מזמן. אבל היא עדיין קטנטונת, העיניים שלה עדיין
באותו צבע תכלת, כמו הים, ואותו מבט נשאר בהן- המבט שמוכיח לי
בכל פעם מחדש שיעלי לא כועסת, אלא רק רוצה לקבל קצת תשומת לב.

היום יעלי ואני רבנו. או יותר נכון, היא צעקה ואני שתקתי
והסתכלתי עליה, מחכה שזה יעבור והיא תסיים לכעוס. זה לא יוצא
דופן- אנחנו "רבים" ככה כמעט כל יום, אבל היום משהו היה שונה.
היום יעלי כעסה באמת, ואפילו העיניים שלה לא אמרו לי שהיא סתם
עושה את עצמה.

זה לא משנה על מה רבנו. עכשיו יעלי מכורבלת שם בפינה, השיער
שלה עוטף אותה כמעט לגמרי, והיא רועדת. אני מתקרב אליה ומלטף
לה את השיער בעדינות, בקצוות, שתרגיש רק בקושי- שתדע שאני שם.
אבל כשיעלי מסתובבת הדמעות מכסות לה את כל הפנים, ועיני התכלת
שלה אדומות. אף פעם לא ראיתי את יעלי בוכה.

נבהלתי נורא, לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי לחבק אותה, אבל היא
נרתעה. "לך מפה!" היא צוותה עליי.
-"א-אבל יעלי..."
-"לך!"
היא הסתכלה בחלון ושתקה.
"יעלי, אני לא יכול ככה יותר!" הרגשתי איך הדם שלי עולה לי
לראש. "את תמיד כועסת וצועקת עליי, ואני מיד מבליג, סופג הכל!
אני לא מוכן לזה יותר- אני אוהב אותך, אבל את פוגעת בי כל פעם
מחדש, ואני סולח! אני לא חושב שהקשר שלנו הוא קשר טוב אם את
תמיד שולטת בהכל ואני תמיד צריך להתפשר! גם לי יש רצונות, גם
אני בן אדם..." הפניתי את פניי הצידה, מתנשף. הייתי כל כך
מופתע מעצמי. אף פעם בכלל לא ידעתי בכלל שהדברים האלה מפריעים
לי, ועכשיו הכל התפרץ. הייתי כל כך מרוגז, וזן דווקא היתה
הרגשה טובה. אני יודע שזה ביטוי נדוש, אבל ממש הרגשתי כאילו
משהו כבד ירד לי מהלב. ברצינות.

ואז, אז הרגשתי יד מלטפת את העורף שלי. זאת היתה היד של יעלי.
חיבקתי אותה חזק חזק, ושנינו לא הפסקנו לבכות.