בין הסמטאות בתחתית המגרות
ישנם סודות, כמו איילות רצות רצות
לא מדברות גם לא שותקות.
כואבות וגם שורפות.
כל האנשים רצים רצים
לא מדברים לא אוהבים
לא לוקחים רגע קל
לראות מעבר לערסל
של סערות
שאותם דוחפות ברחובות.

ואני יודע שאין פה אף אחד אוהב
מסתובב מלא כאב
אני הולך בשביל משלי
שביל בודד וקצת עשבי.

אין בעיני האנשים כלום
אפילו לא קליפה של שום
הם רק שקועים בתוך עולם.
רק בקיומם עצמם.
לא שותקים לא כואבים
לא לוקחים נשימה
לראות חיוך או הקלה.

ואני יודע שאני לבד
סופר אותם אחד אחד
אני הולך בשביל משלי
ויודע שגזרתי את גורלי.