חלק א'- יום הדין הגיע!

קחו את העיצה הזו מבן האדם המנוסה שאנוכי הוא,לעולם אל תנסו
לרמות!
כאילו אני מבין שלמרות שאומרים רמאות זה אסור ולא חוקי כולם
עושים את זה מתישהו,
כמו יחסי מין חוץ מהקטע של הלא חוקי ואסור.
למה? ובכן טוב ששאלתם! הסיפור הוא לא ממש סיפור עצוב או שמח
אבל הוא מאין באמצע:
אז הייתי בסוף כיתה יא', ושקיבלנו את הדף הארור ההוא שאני
וחברי הטוב טל רווה קראנו לו:
"רשימת שינדלר", ידענו שהחיים הקלים יחסית שהיו לנו בט' ובי'
לא יחזרו על עצמם בסוף שנה זו, לא נוכל להסתלבט כמו חברי-כנסת
ולא ללמוד. "רשימת שינדלר" היה דף שנקרא ע"י המורה שלנו
למתמטיקה:
"דין וחשבון המציין את זמן ומועד מבחני הבגרות על מנת לעלות
לכיתת בוגרים הלא היא ואכן היא כיתה יב'". לא סבלנו את השם
הזה, היא לא יכלה להגיד לוח מבחנים היא הייתה חייבת להפוך את
זה לנובלה. העניין הוא שאני וטל ובנוסף לנו שני חברים נוספים
שלנו שי ודקל, לא למדנו כלל וכלל במשך השנה ואם לא היו אומרים
לי שאני לומד מיקרוביולוגיה, כנראה שלא הייתי מגיע לאותו מבחן
שהרס לי את החיים, כשהגעתי הייתי בטוח שאני אסתדר, "יאללה מזה
כבר מיקרוביולוגיה" חשבתי לי כמו איזה טיפש. כמה טיפש בן אדם
יכול להיות!!!
כמובן שהדף של הבחינה הגיע אליי התחלתי מהר מאוד להבין שחוץ
משם,תאריך וכיתה אני יודע בערך 0.9 מהשאלות שהיו שם אז התחלתי
לנסות ולראות מה חשב שותפי לשולחן על שאלה 271, אולי במקרה יש
לנו אותן דעות? מי יכול לדעת.
כמובן, זה היה חייב לקרות  למה לדעתכם כתוב בתחילת הפרק שאסור
לרמות!
גב. נירה צוקרברג זה היה שמה, מורה במקצועה, מומחית לעינויים
כתחביב, השמועות אמרו שהיא התחתנה עם איזה אלפרד אחד, לא משנה
מי, הקטע הוא שברגע שאדון אלפרד החל להתפרפר קצת, גברת נירה
הסבירה לו יפה מאוד למה לא כדאי לעשות את זה, היא פשוט ערפה לו
שש אצבעות מכף הרגל עם עיפרון מחודד מאוד.
בקיצור ולעניין, היא ראתה את השוואת הדעות שעשיתי עם שותפי
לשולחן והחליטה שרימיתי!!
אני! אני רמיתי! הילד שלא נוגע בזבוב(כי זה איכס!) הילד שבחיים
לא נתפס מרמה, נתפס לבסוף ועוד ע"י המורה הכי קשוחה בבית
הספר.
"ומה היא עשתה לך?" שאל דקל בהפסקה שלאחר השיעור כשהוא מתחבא
מאיזו ילדה אחת שמחפשת אותו.
"היא סך הכל אמרה לי שבסוף היום אני אחכה בכיתה חמש דקות"
"ואוו שחם(שם בדוי), נראה לי שהפעם שיחקת אותה, כלומר יצאת די
בסדר מזה"
"הצילו! חבר'ה מהר תעזרו לי!" צעק קול מוכר מאחוריי הקיר שלידו
ישבנו.
כשרצנו אני ודקל במהירות הבזק אל עבר הקול ראינו את חברינו טל
רווה ושי שניר, אוספים במהירות דפים שנפלו להם מתיק עור חום
שהיה בידו של שי.
"איכפת לכם לעזור לנו לפני שמישהו יראה?" הם דיברו כאילו הם
סוחרי סמים.
"מה בשם אלוהים קרה פה?" שאלתי.
" לא סיפרת לו דקל?" דקל נראה לא מרוכז, עדיין מפחד את הילדה
שמחפשת אותו.
"מה? מה אמרת? הא! אממ כן טל ושי מצאו תיק מלא בבחינות הבגרות
של החודש הזה"
הוא דיבר על זה כאילו זה היה שקית עם גרעינים שחורים.
"מה?!?! מהר תביא! אני חייב!" צעקתי!.
"טוב, טוב תירגע! קח סוכריית מנטה בן אדם!" זה היה ביטוי.
"אנחנו הולכים לחרוש את הבחינות הללו ואז לשכפל ולהפיץ בתמורה
לכסף" אמר שי עם עיניים
עם סימני דולרים.
"וואלה? גדול!" אמרתי, לא רק שאני צריך ציונים טובים, אני צריך
קצת כסף התכשיט שקניתי לילדה ההיא שמחפשת את דקל חיסל לי את
החסכונות.
"העניין הוא שהתיק שייך לגברת צוקרברג!!" השם הזה כמעט הפיל
אותי מהרגליים.
"מה אתה מפגר?! אם היא תגלה היא תזמין את האפ.בי.איי שיחקור את
כל תושבי העיר ואז את כל תושבי גוש דן שלא נדבר על זה שאין לה
בעיה לעשות חקירה לכל אוכלוסיית סין!!"
"תרגע שחם(שם בדוי)" אמר טל "אתה עושה אותה משוגעת לגמרי, היא
שפויה לחלוטין!"
כן בטח! שפויה כמו שסביון היא בראש מוקדי העוני והאבטלה בארץ.
"העניין הוא!" אמר שי " שצריך להחזיר את התיק בדיוק עוד חמש
וחצי דקות כשנגמרת ההפסקה וגב. צוקרברג חוזרת לחדר המורים."
איך נספיק?!!?
"איך נספיק לשכפל?" שאלתי.
"זה הקטע!" צעק טל! "אתה מכיר את איתי זך?" שאל אותי.
"בטח שאני מכיר! אני מכיר אותו מכיתה ד'!!" מוזר לא חשבתי שילד
כמו איתי ישתתף במזימה רשעית כזו שטל,שי ודקל ארגנו הוא פשוט
לא היה הטיפוס, הוא יותר הטיפוס שחושף חבר'ה שעושים דברים כאלה
ומקבל צל"ש מהרמטכ"ל צוקרברג.
"בחורים צעירים!! מה אתם חושבים שאתם עושים עם התיק שלי!?!?!?"
נשמע קול נעים וחמים כמו צרחה של ג'ירפה גוססת. זו הייתה גב.
צוקרברג!! היא ראתה אותנו עם התיק!
"יום הדין הגיע!!" אמרנו ארבעתנו ולחצנו ידיים בפעם האחרונה
בחיינו.









חלק ב'-השופט הגדול שבשמיים
"אממ מצאנו אותו זרוק ככה פה..." אמר שי שהוא חושב על כל
הדברים שעשה בחייו.
"כן! כן! זה היה פשוט זרוק פה!" אמר טל שהוא מצטער שלא אמר
להוריו שהוא אוהב אותם היום בבוקר שהוא יצא מהבית.
"מישהו כנראה לקח אותו זה העניין!!" אמר דקל שהוא חושב שאולי
אם היה נותן לילדה ההיא לתפוס אותו הוא לא היה נמצא כאן.
"אנחנו נטפל בזה גב. צוקרברג אל תדאגי!!" אמרתי שאני חושב על
הבחירות שעשיתי בחיי.
"ובכן.... פושטקים!!!!!!!!!!" כולנו נפלנו ואם הייתה תיקרה אז
גם היא הייתה נופלת.
"אני אומרת שאם לא תמצאו את האשם למעשה נפשע זה עד יום שלישי!
(היום היה יום שישי)
אני מאשימה אתכם ואני אעניש אתכם כל כך חזק עד שלילדים שלכם
יהיה נכשל!!"
"בסדר גברת צוקרברג!!" אמרנו תוך כדי הצדעה עם יד ימין.
"ובכן..... אני מרשה לכם לא ללכת לשיעורים במשך הימים הללו אבל
עד יום שלישי האשמים אצלי!! ברור!?!?"
"כן גברת צוקרברג!!" אמרנו תוך כדי הצדעה ביד ימין.
"טוב מאוד!! אני אחנך את התלמידים פה!!!"
"נכון גברת צוקרברג!!" אמרנו תוך כדי הצדעה ביד ימין.
"אז אני הולכת!"
"להתראות גברת צוקרברג" אמרנו עם הצדעה עם האצבע האמצעית של יד
ימין.
"נדפקנו!!! קשות!!" אמר דקל "אני מעדיף כבר שהילדה ההיא תתפוס
אותי!"
"לא נורא!" אמר טל שהוא מדבר עם "פרצוף המזימה" שלו.
"יש לי רעיון לא רע בכלל....." הוא לחש משהו לשי וגם שי התחיל
לחייך חיוך כזה של:
"הנה בזכותי דוסים ילכו לצבא!" שי ניגש אל דותן.
עכשיו שלא תבינו לא נכון, כולם אהבו את דותן, הוא היה ילד נחמד
מאוד וגם מצחיק אבל משום מה כולם גם אהבו להתעלל בדותן, אולי
זה האופי הקרצייתי שלו, אולי זה אנחנו ,לא יודעים.
בכל מקרה דותן היה גבוה לאללה ,כל כך גבוה שבאחד עשרה לספטמבר
כולם התקשרו להגיד לו להתכופף מהר! ועוד משהו על דותן.... דותן
היה טיפש ולא רק טיפש אלא גם פתי. ואתם מכירים את הפתגם...
ובכן גם שי וטל הכירו את הפתגם:
"דותן מותק! מה קורה אח שלי?" אמר שי כאילו דותן הוא החבר הכי
טוב שלו מכיתה א'.
"הכל בסדר שייקה, איך איתך?" אמר דותן שהוא מתפלא על היחס
החמים.
"בסדר..בסדר שמע דותן אני צריך טובה..."
"בטח שי! כל מה שתרצה! אתה רוצה שקל?"
"לא ,לא תודה דותן אני מסתדר... טוב נו תביא" אמר שי ולקח את
השקל העגלגל מידו של דותן.
"אני צריך ממך דותן, שתגיד לגברת צוקרברג שראית את איתי יוצא
מחדר המורים עם התיק שלה... אוקיי?" אמר שי.
"למה? אתה לא יכול להגיד לה?"
"כי אני ביישן...." אמר שי בפרצוף של כלבלב קטן.
"טוב  אין בעיה!" אמר דותן והחל לדלג לו לעבר חדר המורים.
"למה שלחת את דותן?" שאלתי את שי.
"טל תסביר לטיפשון הזה...." טל החל לדבר ולהסביר:
"הוא יגיד שהוא ראה את איתי, גב. צוקרברג תתחיל לשבת חזק על
איתי ואז אנחנו נספר לה שראינו את איתי עם התיק. אם שניים
יספרו לה היא תאמין שזה איתי"
"אבל איתי ילד טוב! הוא לא תאמין לתוכנית העלובה הזאת שלך!"
"נחיה ונראה שחם(שם בדוי) נחיה ונראה" זה היה נראה כאילו אנחנו
צריכים לחכות שלוש שנים לסרט ההמשך.... אבל לא... ההמשך הגיע
מהר מאוד ולא דווקא לעזרתנו.
דקל ואני היינו בדרך הביתה ברחוב הכי ראשי בכפר סבא, אין יותר
ראשי ממנו.
כשהגיעו אלינו שני חבר'ה, לא יותר גדולים מאיתנו, טוב לפחות לא
בגיל......
"אתה דקל טרפז?!" שאל אחד נקרא לו בריון א'.
"זה אנוכי" ענה לו דקל, בטעות חייו היית אומר.
מידית אחרי המשפט הקצרצר של דקל ,חטף דקל אגרוף בפרצוף ונשכב
על הריצפה.
אני שהייתי בשוק חטפתי מידית גם אגרוף מבריון ב'.
"זה בשמה של קרין יא בן זונה!" קיללו וירקו על גופו הכאוב של
דקל המסכן שלא ידע מאיפה זה בא לו.
"מי זו קרין דקל?" שאלתי אותו לאחר שהתאוששנו...
"קרין זו הילדה שאני מתחבא ממנה כבר טונה זמן (טונה= הרבה, לא
טונה= סוג דג), היא רוצה שאני יהיה החבר שלה...אבל אני ממש לא
רוצה! אבל קרין היא מאין כזו מאפיונרית, ומי שהיא רוצה היא
חייבת לקבל.... אז רודפים אחרי כל הבריונים שלה, וקבל את זה!
היא אוהבת אותי רק בגלל שאני גבוה! איזה טיפשה!" גבוה?.... היה
לי רעיון.
"תגיד דקל מותק.... אם קרין תפגוש בחור עוד יותר גבוה היא
תעזוב אותך?"
"אני מניח שכן.." זהו... ידעתי מה לעשות כדי להוציא את החבר
שלי מהבוץ.
"אני אדבר עם דותן... ועם קרין... ננסה להפגיש בינהם..." אמרי
בזדוניות רבה שרק שתדעו לא ממש אופיינית לעבדכם הנאמן שבדרך
כלל שמח וטוב לבב, כן בטח